היום. אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
בית ספר יסודי. שיעור בתנ"ך. דווקא אוהבת את הנושא, המורה, אבל מפטפטת בלי סוף.
רומו של עולם, בכל זאת.
ואז היא פנתה אלי, המורה: "קראי בבקשה את התשובה לשאלה הראשונה של שיעורי הבית".
שית, דווקא הפעם לא הכנתי (אמר לי בדאגה מהולה בחשש מהבאות הקול הפנימי שלי), אבל מרוב בושה הצהרתי בנונשלנטיות בלתי מוסברת: "בסדר גמור".
והתחלתי לקרוא - מדף ריק לחלוטין - את התשובה לשאלה.
כנראה שירום הודו היה איתי ברגעים האלה, כי אין לי כל דרך להסביר איך עברתי באצבעי מילה מילה והקראתי דבר שמעולם לא נכתב.
כשהרגשתי אותה מתקרבת, נזל הדם מפניי.
שית, חזר אלי הקול הפנימי, לא מספיק היא תראה שלא הכנתי באמת שיעורים, אלא תיווכח ששיקרתי לה במצח נחושה.
ואז (שוב, לא ברור לי איך) התרחקה ברגע, ספקה כפיים וביקשה מכל תלמידי הכיתה לגשת אלי בהפסקה ולהעתיק את התשובה שלי לשיעורי הבית, "כי ככה צריך לעשות".
אלוהים עדי שעד שחזרה נשימתי ונשמתי אליי, נחוץ היה שהצלצול יגיע והמורה תצא מטווח סכנה.
אין לי מושג מה היתה השאלה, וגם אין לי מושג מה היתה תשובתי וכיצד עניתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
דקה לפני באג אלפיים. טיול "אחרי צבא" לארץ החופש. משהו בטיולים חוצי-גבולות גורם לנו לפעמים לאבד משהו ולא ברור אפילו מה.
השכרון בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הביאני אז להישאר לבד, בחזקת צעיר שהכרתי בדיוק שבוע לפני, בטיול משותף לווגאס. היום, התאמצתי להיזכר בשמו. אז, הוא היווה תחליף מפוקפק לדבר האמיתי שלימים זכה לכינוי האקס המיתולוגי.
הוא חיפש עבודה, אני מצאתי. הוא חיפש קביעות, אני התפרפרתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
פלמה דה מיורקה. חצי דקה לפני תחילת האוניברסיטה. חופשת חלומות עם חברת ילדות טובה. אחרי סנגריה אחת או שתיים, בחברת ישראליות שהכרנו תוך כדי תנועה, התוודענו לחבורת ספרדים/איטלקים/לבנונים/מי זוכר וזרמנו איתם הביתה.
אלוהים שישמור! אני מספרת את זה לעצמי היום ופשוט לא מאמינה, אבל יש משהו באווירה הפורימית משהו, עד-דלא-ידע, שהסנגריה והפרצופים המסוקסים של החבר'ה הטובים מערפלים כל דרך לשיקול דעת אמיתי ושפוי. למודאגים ניתן לספר שהג'נטלמניות זרמה כמו יין, ואסון אמיתי לא באמת קרה.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
סיני. הפעם, חברת בגרות טובה אחרת מעבירה איתי זמן איכות משובח, היכן שבעבר היווה עבור כל ישראלי אתר תיירות בסיסי ברזומה.
גם שם, השילוב של מדבר וים עושה את שלו. רק שהפעם שיחה עם בדואים תושבי המקום נגמרה בכך שלאחד אני מוכרת את נעליי ונותרת יחפה אך מאושרת, מסיבוב "ארוך" על סוס פראי על חופי הדיונות בסיני. את היבלת שטיפחתי עד שהגעתי הביתה, שחורה משחור, עד היום רגלי זוכרת.
מה שבטוח, היום אני לא גיבורה כמו פעם.
סיפורי "גבורה" כאלה, יש ודאי עוד כהנה וכהנה,
אך הערב נוכחתי, כי אין בהם כדי להחזיר גלגל - ולא חשוב מהיכן החל במסעו.
לקראת לילה. רצון פשוט להשיל מעליי את תחושת המעמסה שיצרו במהלך החג ארוחות האינספור הובילה אותי לצאת להליכה. הוצאת אנרגיה טובה מכדי לדוש בשובלי העודפים שיותירו הארוחות וכן בצלקות הנפשיות שיותירו על גופי. אז יצאתי. הכי פשוט ביקום. כולה הליכה, לא בשתיים בלילה, כמו פעם. לא על סוס פראי, כמו פעם. לא בעיר הגדולה לבד, כמו פעם ולא במצח נחושה כמו פעם. הליכה. אבל השקט הזה, צרצור הצרצרים והחושך בסמטאות הצדדיות, הוביל אותי למסקנה אחת ניצחת. הזמן עשה את שלו.
ואני לא. גיבורה כמו פעם.
**כל המחליף "גיבורה" ב"טיפשה" הרי זה משובח. זו התובנה שחוכמת חיים יוצרת עם הזמן...
בית ספר יסודי. שיעור בתנ"ך. דווקא אוהבת את הנושא, המורה, אבל מפטפטת בלי סוף.
רומו של עולם, בכל זאת.
ואז היא פנתה אלי, המורה: "קראי בבקשה את התשובה לשאלה הראשונה של שיעורי הבית".
שית, דווקא הפעם לא הכנתי (אמר לי בדאגה מהולה בחשש מהבאות הקול הפנימי שלי), אבל מרוב בושה הצהרתי בנונשלנטיות בלתי מוסברת: "בסדר גמור".
והתחלתי לקרוא - מדף ריק לחלוטין - את התשובה לשאלה.
כנראה שירום הודו היה איתי ברגעים האלה, כי אין לי כל דרך להסביר איך עברתי באצבעי מילה מילה והקראתי דבר שמעולם לא נכתב.
כשהרגשתי אותה מתקרבת, נזל הדם מפניי.
שית, חזר אלי הקול הפנימי, לא מספיק היא תראה שלא הכנתי באמת שיעורים, אלא תיווכח ששיקרתי לה במצח נחושה.
ואז (שוב, לא ברור לי איך) התרחקה ברגע, ספקה כפיים וביקשה מכל תלמידי הכיתה לגשת אלי בהפסקה ולהעתיק את התשובה שלי לשיעורי הבית, "כי ככה צריך לעשות".
אלוהים עדי שעד שחזרה נשימתי ונשמתי אליי, נחוץ היה שהצלצול יגיע והמורה תצא מטווח סכנה.
אין לי מושג מה היתה השאלה, וגם אין לי מושג מה היתה תשובתי וכיצד עניתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
דקה לפני באג אלפיים. טיול "אחרי צבא" לארץ החופש. משהו בטיולים חוצי-גבולות גורם לנו לפעמים לאבד משהו ולא ברור אפילו מה.
השכרון בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הביאני אז להישאר לבד, בחזקת צעיר שהכרתי בדיוק שבוע לפני, בטיול משותף לווגאס. היום, התאמצתי להיזכר בשמו. אז, הוא היווה תחליף מפוקפק לדבר האמיתי שלימים זכה לכינוי האקס המיתולוגי.
הוא חיפש עבודה, אני מצאתי. הוא חיפש קביעות, אני התפרפרתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
פלמה דה מיורקה. חצי דקה לפני תחילת האוניברסיטה. חופשת חלומות עם חברת ילדות טובה. אחרי סנגריה אחת או שתיים, בחברת ישראליות שהכרנו תוך כדי תנועה, התוודענו לחבורת ספרדים/איטלקים/לבנונים/מי זוכר וזרמנו איתם הביתה.
אלוהים שישמור! אני מספרת את זה לעצמי היום ופשוט לא מאמינה, אבל יש משהו באווירה הפורימית משהו, עד-דלא-ידע, שהסנגריה והפרצופים המסוקסים של החבר'ה הטובים מערפלים כל דרך לשיקול דעת אמיתי ושפוי. למודאגים ניתן לספר שהג'נטלמניות זרמה כמו יין, ואסון אמיתי לא באמת קרה.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
סיני. הפעם, חברת בגרות טובה אחרת מעבירה איתי זמן איכות משובח, היכן שבעבר היווה עבור כל ישראלי אתר תיירות בסיסי ברזומה.
גם שם, השילוב של מדבר וים עושה את שלו. רק שהפעם שיחה עם בדואים תושבי המקום נגמרה בכך שלאחד אני מוכרת את נעליי ונותרת יחפה אך מאושרת, מסיבוב "ארוך" על סוס פראי על חופי הדיונות בסיני. את היבלת שטיפחתי עד שהגעתי הביתה, שחורה משחור, עד היום רגלי זוכרת.
מה שבטוח, היום אני לא גיבורה כמו פעם.
סיפורי "גבורה" כאלה, יש ודאי עוד כהנה וכהנה,
אך הערב נוכחתי, כי אין בהם כדי להחזיר גלגל - ולא חשוב מהיכן החל במסעו.
לקראת לילה. רצון פשוט להשיל מעליי את תחושת המעמסה שיצרו במהלך החג ארוחות האינספור הובילה אותי לצאת להליכה. הוצאת אנרגיה טובה מכדי לדוש בשובלי העודפים שיותירו הארוחות וכן בצלקות הנפשיות שיותירו על גופי. אז יצאתי. הכי פשוט ביקום. כולה הליכה, לא בשתיים בלילה, כמו פעם. לא על סוס פראי, כמו פעם. לא בעיר הגדולה לבד, כמו פעם ולא במצח נחושה כמו פעם. הליכה. אבל השקט הזה, צרצור הצרצרים והחושך בסמטאות הצדדיות, הוביל אותי למסקנה אחת ניצחת. הזמן עשה את שלו.
ואני לא. גיבורה כמו פעם.
**כל המחליף "גיבורה" ב"טיפשה" הרי זה משובח. זו התובנה שחוכמת חיים יוצרת עם הזמן...
מי שקורא עדות זו היום צריך לחגוג איתי ובני משפחתי כי הכל התחיל כבדיחה עבור חלק מהאנשים ואחרים אמרו שזה בלתי אפשרי. שמי בנימין נתניהו, ואני מישראל. אני נשואה באושר עם שני ילדים ואישה יפה. משהו נורא קרה למשפחתי, איבדתי את מקום עבודתי ואשתי עזבה את הבית שלי מכיוון שלא יכולתי לטפל בעצמי ובמשפחה. אותה וילדיי באותה תקופה מסוימת. הצלחתי תשע שנים, אף אשה לא תתמוך בי כדי לטפל בילדים. אני מנסה לשלוח הודעת מבחן לאשתי אבל היא מונעת ממני לדבר איתה. אני מנסה לדבר עם חברתה ומשפחתה אבל אני עדיין יודע שמישהו יכול לעזור לי ושלחתי את הבקשה אחר כך לכל כך הרבה חברות, אבל עדיין אל תתקשר אליי, עד שיגיע יום נאמן שלעולם לא אשכח בחיי. . כשפגשתי חבר ותיק שלי אליו הסברתי את כל הקשיים שלי והוא סיפר לי על אדם נהדר שעזר לו להשיג עבודה טובה בחברת קוקה קולה והוא אמר לי שזה קסם גלגולי, אבל אני אדם שמעולם לא מאמין בכישוף אבל החלטתי לנסות ודרוזאגייד הורה לי והראה לי מה לעשות בשלושת הימים של ארוחת הצהריים הכישוף. אני ממלא אחר כל ההוראות ועושה את מה שהוא ביקש ממני לעשות טוב. דרוסאגייד דאג שהכל יתנהל כשורה ואשתי תראה אותי שוב אחרי העבודה הנפלאה דרוסאגידה. אשתי מתקשרת אלי עם מספר לא ידוע והתנצלה והיא אמרה לי שהיא ממש מתגעגעת אלי והילדים שלנו ואשתי חוזרים הביתה. ואחרי יומיים התקשרה חברה ששלחתי את מכתב התודה שלי, עכשיו אני מנהל החברה למופת כאן בארצות הברית. אני ממליץ שאם יש לך בעיות שלח הודעה לדוא"ל זה: doctorosagiede75@gmail.com או whatsapp בטלפון +2349014523836 או viber בטלפון +2349014523836 ותקבל את התוצאה הטובה ביותר. קחו דברים כמובן מאליו וזה ייקח מכם. אני מאחל לך את הטוב ביותר.
השבמחק