החודש חל יום האישה הבינ"ל.
משום מה זה אירוע שבכל פעם מרים אותי להנחתה. על אחרים, ועל אחרות.
על ההסתכלות הזו על משמעות הדבר "יום האישה" כשלמעשה אין "יום הגבר".
ואז מתחילות השאלות.
אני פמיניסטית? אני שוביניסטית? למה זה מעורר בי בכל פעם את הרצון לדוור את האג'נדה שלי לעניין?
אבל זה מעורר, אז אני נכנעת והרי האג'נדה שלי לשנת 2014 (חדי ההבחנה ישימו לב שהיא עברה מטמורפוזה קלה עם השנים):
אני כולן.
אני גאה בנשים שעושות מעשה, שהולכות נגד הזרם כדי לבסס את מעמדן ולא נרתעות מאזורים "גבריים" בהם דורכות.
מתמוגגת בכל פעם שאישה מקודמת, רוטנת בכל פעם שאישה נתקלת במכשול על רקע היותה אמא. או "אשה" שלא מבינה וחסרה את "הרקע המתאים".
רחמנא לצלן, אף אחד לא מעיז בעידן הנוכחי להגיד לאשה "את אשה ולפיכך לא רלוונטית", זה אפילו אסור על פי חוק (התקדמות מרשימה יש לציין)
לומר בגלוי את מקור השלילה? No way!
אבל לכולם ברור מהו.
אני שונאת את שורפות החזיות למיניהן. למה לשרוף? פריט כל כך סקסי שכיף להוריד. למה לשרוף??
חולה על הגברים שעוד נותר בהם ניצוץ של ג'נטלמניות. אין כמו גבר ג'נטלמן לגרום לך להרגיש כמו אשה. ואין כמו ההרגשה הזאת.
פאם פאטאל.
אוהבת את הלוחמנות הנשית האקטיביסטית. את התעוזה, מוקסמת מנשים שהיו nothing והיום אי אפשר לתאר את ההיסטוריה ו/או את ההווה, קל וחומר את העתיד - בלעדיהן.
ולא בלי בתי.
משרישה לבנותיי בכל יום ובכל לילה (גם בהיעדרי) את הנחת המוצא האחת והיחידה הקיימת מבחינתי: להכל את מסוגלת. הכל.
אין דבר העומד בפני הרצון.
תרצי - תשיגי. תעבדי קשה, תרקי דם בדרך, תשלמי מחירים בעצימות משתנה - אבל תשיגי!
אין דבר שיעמוד בפניך.
העיזי לדמיין ומה שתחלמי עליו ותאבקי עבורו - יתגשם.
כל פעם שקשה לבנותיי אני נדלקת.
יאללה בואי ננסה שוב. ושוב. עד שהן מצליחות. עד שהן מפצחות את המאורע. וחשות הצלחה.
לא עוזבת רגע לפני. עד שיצליחו. עד שיעלו על הרעיון היצירתי שיאפשר להן להצליח.
הגדולה כבר אומרת "די אמא, אני יודעת, אין דבר העומד בפני הרצון"... ואני חשה גאווה גדולה. העיקר שהיא יודעת. אני הרי אמשיך לנדנד.
אבל אני גם גם לא מבטלת את נשיותן.
הן מדהימות כשהן מתגנדרות, החצאית המתנופפת היא כבר שם דבר, וכל צמיד שהקטנה עונדת כדי להיות יפה רק מרחיב את החיוך שלי יותר.
מבחינת זוגיות - שיבחרו את מי שבא להן. אני בעד כולם. אבל שונאת את ההתחסדות של אלה המקטרגים את המונחים "בעל ואשה".
סליחה.
הוא בעלי ואני אשתו.
על כל המשתמע מכך. על המשמעות הגלויה, החבויה והמעורטלת. מה רע בכך??
"בן זוגי" - לא רק שזה נשמע אינפנטילי. זה אינפנטילי. כרתנו בעלות. לא פחות מזה.
מה לעזאזל הבעיה?
המתחכמים יגידו שמדובר בבעלות ואת לא רכוש של אף אחד. צודקים. ולא צודקים. גם אם הוא ייקרא בן זוגי זה לא ישנה דבר. אנחנו בברית נפלאה שאפשר להתפלסף עליה עד מחרתיים, אבל הטרימונולגיה עליה כל כך זניחה שכואב לי על השורות שאני "מבזבזת" עליה כעת.
אני.
כולן.
ואני מציעה לכולן להישאר כולן.
ולהישאר באזור הבחירה. מה להיות? איך להיות?
זה לא באמת משנה. העיקר שקולנו יישמע. שלא נוותר או נבטל את היותנו. נשים.
שבוחרות מה הן.
אני כל פעם זורקת את עצמי לעולמות אחרים וטוענת שבמקומות אחרים בעולם אין את זה.
לנו יש.
Let's embrace it
(בעברית זה נשמע כמו לחבק עץ... אז סלחו לי)
תבחרו. ותהיו.
כולן.
משום מה זה אירוע שבכל פעם מרים אותי להנחתה. על אחרים, ועל אחרות.
על ההסתכלות הזו על משמעות הדבר "יום האישה" כשלמעשה אין "יום הגבר".
ואז מתחילות השאלות.
אני פמיניסטית? אני שוביניסטית? למה זה מעורר בי בכל פעם את הרצון לדוור את האג'נדה שלי לעניין?
אבל זה מעורר, אז אני נכנעת והרי האג'נדה שלי לשנת 2014 (חדי ההבחנה ישימו לב שהיא עברה מטמורפוזה קלה עם השנים):
אני כולן.
אני גאה בנשים שעושות מעשה, שהולכות נגד הזרם כדי לבסס את מעמדן ולא נרתעות מאזורים "גבריים" בהם דורכות.
מתמוגגת בכל פעם שאישה מקודמת, רוטנת בכל פעם שאישה נתקלת במכשול על רקע היותה אמא. או "אשה" שלא מבינה וחסרה את "הרקע המתאים".
רחמנא לצלן, אף אחד לא מעיז בעידן הנוכחי להגיד לאשה "את אשה ולפיכך לא רלוונטית", זה אפילו אסור על פי חוק (התקדמות מרשימה יש לציין)
לומר בגלוי את מקור השלילה? No way!
אבל לכולם ברור מהו.
אני שונאת את שורפות החזיות למיניהן. למה לשרוף? פריט כל כך סקסי שכיף להוריד. למה לשרוף??
חולה על הגברים שעוד נותר בהם ניצוץ של ג'נטלמניות. אין כמו גבר ג'נטלמן לגרום לך להרגיש כמו אשה. ואין כמו ההרגשה הזאת.
פאם פאטאל.
אוהבת את הלוחמנות הנשית האקטיביסטית. את התעוזה, מוקסמת מנשים שהיו nothing והיום אי אפשר לתאר את ההיסטוריה ו/או את ההווה, קל וחומר את העתיד - בלעדיהן.
ולא בלי בתי.
משרישה לבנותיי בכל יום ובכל לילה (גם בהיעדרי) את הנחת המוצא האחת והיחידה הקיימת מבחינתי: להכל את מסוגלת. הכל.
אין דבר העומד בפני הרצון.
תרצי - תשיגי. תעבדי קשה, תרקי דם בדרך, תשלמי מחירים בעצימות משתנה - אבל תשיגי!
אין דבר שיעמוד בפניך.
העיזי לדמיין ומה שתחלמי עליו ותאבקי עבורו - יתגשם.
כל פעם שקשה לבנותיי אני נדלקת.
יאללה בואי ננסה שוב. ושוב. עד שהן מצליחות. עד שהן מפצחות את המאורע. וחשות הצלחה.
לא עוזבת רגע לפני. עד שיצליחו. עד שיעלו על הרעיון היצירתי שיאפשר להן להצליח.
הגדולה כבר אומרת "די אמא, אני יודעת, אין דבר העומד בפני הרצון"... ואני חשה גאווה גדולה. העיקר שהיא יודעת. אני הרי אמשיך לנדנד.
אבל אני גם גם לא מבטלת את נשיותן.
הן מדהימות כשהן מתגנדרות, החצאית המתנופפת היא כבר שם דבר, וכל צמיד שהקטנה עונדת כדי להיות יפה רק מרחיב את החיוך שלי יותר.
מבחינת זוגיות - שיבחרו את מי שבא להן. אני בעד כולם. אבל שונאת את ההתחסדות של אלה המקטרגים את המונחים "בעל ואשה".
סליחה.
הוא בעלי ואני אשתו.
על כל המשתמע מכך. על המשמעות הגלויה, החבויה והמעורטלת. מה רע בכך??
"בן זוגי" - לא רק שזה נשמע אינפנטילי. זה אינפנטילי. כרתנו בעלות. לא פחות מזה.
מה לעזאזל הבעיה?
המתחכמים יגידו שמדובר בבעלות ואת לא רכוש של אף אחד. צודקים. ולא צודקים. גם אם הוא ייקרא בן זוגי זה לא ישנה דבר. אנחנו בברית נפלאה שאפשר להתפלסף עליה עד מחרתיים, אבל הטרימונולגיה עליה כל כך זניחה שכואב לי על השורות שאני "מבזבזת" עליה כעת.
אני.
כולן.
ואני מציעה לכולן להישאר כולן.
ולהישאר באזור הבחירה. מה להיות? איך להיות?
זה לא באמת משנה. העיקר שקולנו יישמע. שלא נוותר או נבטל את היותנו. נשים.
שבוחרות מה הן.
אני כל פעם זורקת את עצמי לעולמות אחרים וטוענת שבמקומות אחרים בעולם אין את זה.
לנו יש.
Let's embrace it
(בעברית זה נשמע כמו לחבק עץ... אז סלחו לי)
תבחרו. ותהיו.
כולן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה