בשונה מהסיפור המקורי של פרח לב הזהב, שבו הילד, המחפש מזור לאמו, עושה דרך ארוכה במטרה למצוא את אותו פרח נדיר, שיציל אותה ...
אני - את הפרח הנדיר שהביא מרפא לעצמי - מצאתי על בסיס תחושת בטן חזקה וכימיה שנוצרה עוד על גלי האתר.
כמו תמיד האינטואיציה הובילה לבחירה.
פעם חשבתי שזה רע, או לכל הפחות לא "מקצועי" ולא יסודי מספיק. היום אני מבינה שזו אני.
לשמחתי הרבה לפרח לב הזהב סגולות מיוחדות שאפשרו לי לשכלל את הכלים שבידיי.
היום אני משלבת בירור, בחירה מודעת, מושכלת, עם אינטואיציה - בזכותה. בזכותו. זן נדיר במיוחד של פרח לב הזהב שזכיתי למצוא.
הכל התחיל הרבה לפני. אבל בעצם - בשיחה ראשונית, מהוססת, שלאחריה התלבטות. אחרי הכל, לא כזה פשוט לעזור לעצמך.
קל ופשוט יותר לעזור לאחרים.
ובאמת - למי יש זמן בטרפת של החיים לקחת רגע ולהקדיש אותו לעצמך.
אז רגע - זה לא היה - היה זה תהליך ארוך שנוהל בכישרון נדיר.
תהליך של הצלה.
לא פחות.
והאמת?
היא תפסה אותי בשאול. במצולות. בקרקעית.
כבר לא ידעתי מה אני אומרת..
ולמי..
איפה אני בכלל בכל הסיפור הזה
ולאן אני ממשיכה
והאם...
כן, גם מחשבות על האם חלפו שם.
ולשם מה. זו מחשבה שכל הזמן היכתה בי.
מה הטעם? למי? למה?
ומה זה הדיכאון הזה שהשתלט עליי? זו לא אני!!!!
אני תמיד רואה ורוד! יפה! את המרגש והחיובי שבחיים, אז איך זה שהכל שחור, חנוק ולא ברור??
ובאופן בלתי מוסבר, היא זיהתה את מה שאני כבר שכחתי. היא שאלה את כל השאלות שנמנעתי מלשאול את עצמי. היא היתה עקבית, רציונלית, ביקשה להבין מי זאת המבוהלת שיושבת מולה.
איך אפשר לתת לה כלים ולאמן אותה לצאת מהמציאות המוזרה שנכנסה אליה.
היא לא הכירה אותי.
זה הדבר שהכי הולם לי בחזה.
היא לא הכירה, ובכל זאת ידעה לאחוז בידיי, אי שם בקרקעית המצולות, ולהגיד לי:
חמודה, התבלבלת, כאן זו לא סביבתך הטבעית.
בואי נצא, נעלה למקום שיותר טבעי לך, לאוויר שתשאפי מלוא ריאותייך.
תראי, שכשתביטי בנוף המוכר לך, מעל לפני המים, תזכרי מי את. תמצאי את הדרך חזרה לעצמך.
והיא ליוותה אותי כל הדרך עד לנשימה הזו, הגדולה, של אוויר מוכר ומבורך. שאחוז החצמן שבו הוא זה שמשפיע עליך לחייך חיוך מהבטן ובכל רגע נתון.
מי שמבין בעלייה הנדרשת מהמצולות יודע להגיד שאסור לעלות מהר, אחרת הריאות ניזוקות והנזק בלתי הפיך.
אז עלינו לאט, יד ביד, באופן מדוד, בשיטה עקבית ומופלאה של בירור עצמי, עומק הבחירה, עמק הבחירה, ותוך שאני בכל צעד ושעל - בלב העניין.
לא אחרים, שאת ליבם ורצונם השתדלתי להגשים בכל כוחי, כל הזמן. כי אם את רצוני. אני. אני. אני.
האמת?
אין לדעת לאן תוביל הדרך, וזה אפילו לא חשוב.
אני כמו שתי מזוודות הנוסעות על שני מסועים בדרך, לכאורה, לשני יעדים שבאופק. אבל אני אותה המזוודה עם אותה התכולה, והיעד הוא מאוד ברור. היעד הוא הדרך.
וגם את ההבנה הנדירה הזו (עבורי), הפרח הנדיר שלי איפשר לי להריח, לנצור.
והיא הצילה אותי. בדיוק כמו שהפרח הנדיר הציל את אמו של הילד המבוהל.
ואין יום ואין דקה שאני לא מודה לה על ההצלה הזו.
ואם תחפשו את פרח לב הזהב הזה לעצמכם, לעצמיותכם, תדעו שקוראים לו: נורית נחום הורביץ.
אני - את הפרח הנדיר שהביא מרפא לעצמי - מצאתי על בסיס תחושת בטן חזקה וכימיה שנוצרה עוד על גלי האתר.
כמו תמיד האינטואיציה הובילה לבחירה.
פעם חשבתי שזה רע, או לכל הפחות לא "מקצועי" ולא יסודי מספיק. היום אני מבינה שזו אני.
לשמחתי הרבה לפרח לב הזהב סגולות מיוחדות שאפשרו לי לשכלל את הכלים שבידיי.
היום אני משלבת בירור, בחירה מודעת, מושכלת, עם אינטואיציה - בזכותה. בזכותו. זן נדיר במיוחד של פרח לב הזהב שזכיתי למצוא.
הכל התחיל הרבה לפני. אבל בעצם - בשיחה ראשונית, מהוססת, שלאחריה התלבטות. אחרי הכל, לא כזה פשוט לעזור לעצמך.
קל ופשוט יותר לעזור לאחרים.
ובאמת - למי יש זמן בטרפת של החיים לקחת רגע ולהקדיש אותו לעצמך.
אז רגע - זה לא היה - היה זה תהליך ארוך שנוהל בכישרון נדיר.
תהליך של הצלה.
לא פחות.
והאמת?
היא תפסה אותי בשאול. במצולות. בקרקעית.
כבר לא ידעתי מה אני אומרת..
ולמי..
איפה אני בכלל בכל הסיפור הזה
ולאן אני ממשיכה
והאם...
כן, גם מחשבות על האם חלפו שם.
ולשם מה. זו מחשבה שכל הזמן היכתה בי.
מה הטעם? למי? למה?
ומה זה הדיכאון הזה שהשתלט עליי? זו לא אני!!!!
אני תמיד רואה ורוד! יפה! את המרגש והחיובי שבחיים, אז איך זה שהכל שחור, חנוק ולא ברור??
ובאופן בלתי מוסבר, היא זיהתה את מה שאני כבר שכחתי. היא שאלה את כל השאלות שנמנעתי מלשאול את עצמי. היא היתה עקבית, רציונלית, ביקשה להבין מי זאת המבוהלת שיושבת מולה.
איך אפשר לתת לה כלים ולאמן אותה לצאת מהמציאות המוזרה שנכנסה אליה.
היא לא הכירה אותי.
זה הדבר שהכי הולם לי בחזה.
היא לא הכירה, ובכל זאת ידעה לאחוז בידיי, אי שם בקרקעית המצולות, ולהגיד לי:
חמודה, התבלבלת, כאן זו לא סביבתך הטבעית.
בואי נצא, נעלה למקום שיותר טבעי לך, לאוויר שתשאפי מלוא ריאותייך.
תראי, שכשתביטי בנוף המוכר לך, מעל לפני המים, תזכרי מי את. תמצאי את הדרך חזרה לעצמך.
והיא ליוותה אותי כל הדרך עד לנשימה הזו, הגדולה, של אוויר מוכר ומבורך. שאחוז החצמן שבו הוא זה שמשפיע עליך לחייך חיוך מהבטן ובכל רגע נתון.
מי שמבין בעלייה הנדרשת מהמצולות יודע להגיד שאסור לעלות מהר, אחרת הריאות ניזוקות והנזק בלתי הפיך.
אז עלינו לאט, יד ביד, באופן מדוד, בשיטה עקבית ומופלאה של בירור עצמי, עומק הבחירה, עמק הבחירה, ותוך שאני בכל צעד ושעל - בלב העניין.
לא אחרים, שאת ליבם ורצונם השתדלתי להגשים בכל כוחי, כל הזמן. כי אם את רצוני. אני. אני. אני.
האמת?
אין לדעת לאן תוביל הדרך, וזה אפילו לא חשוב.
אני כמו שתי מזוודות הנוסעות על שני מסועים בדרך, לכאורה, לשני יעדים שבאופק. אבל אני אותה המזוודה עם אותה התכולה, והיעד הוא מאוד ברור. היעד הוא הדרך.
וגם את ההבנה הנדירה הזו (עבורי), הפרח הנדיר שלי איפשר לי להריח, לנצור.
והיא הצילה אותי. בדיוק כמו שהפרח הנדיר הציל את אמו של הילד המבוהל.
ואין יום ואין דקה שאני לא מודה לה על ההצלה הזו.
ואם תחפשו את פרח לב הזהב הזה לעצמכם, לעצמיותכם, תדעו שקוראים לו: נורית נחום הורביץ.
אהובה, ריגשת אותי עד דמעות. תודה על המילים שלך. זאת זכות גדולה בשבילי. חייבת להחזיר לך את מילותייך כמראה, כי התעצומות האדירות שאת מייחסת לי לגמרי קיימות בך !! את מעוררת השראה, אמיצה והכל-יכולה! אוהבת
השבמחק