יום שני, 9 בדצמבר 2013

תגידי, בן - את לא יודעת לעשות?

כמה תובנות לגבי התא המשפחתי האידיאלי, כפי שנתפס בעיני חלק ממכריי וקרוביי:
אם אין לי בן ולא יהיה לי בן אני בבעיה.
אני צריכה להוכיח מסוגלות עצמית ו/או זוגית להביא בן, כי 3 בנות זה לא מספיק. וכי עדיין אין לי את שני המינים בתא המשפחתי.
אם היה לי בן ובת ועוד מכל מין, לא משנה מה, אז זה היה מטריד פחות את הסביבה שלי והם היו יותר מוטרדים מאיזה משפט מבריק אחר יש להם להגיד בפתחו של אירוע משפחתי.
אין הבדל עדתי בנושא זה - הצד הפרסי, הצד הסורי וגם הצד התימני של בעלי שיחיה - מוטרדים באותה המידה.
זה עלול להיגמר בבן.
לא באמת, אין לי כח.
זה עלול להיגמר בבת.
ואז לבעלי (שיחיה, כבר אמרנו) בכלל לא יהיה כח.
כפתור ה"את לא יודעת לעשות..." הפעם לא ידליק אצלי את הגן שחייב להוכיח שאני כן, אז חבל על המאמץ.
אם יהיה לי בן, אני אקרא לו עברי והוא יהיה מנהיג.
אחרי שאאובחן כאחת שלוטשת מבט מאוהב באייקון גאה (ומושלם), בצורה שאופיינית לבת שש עשרה טיפוסית, לא יהיה מנוס מלהצהיר שאני לא כשירה להביא בן רק כי בא לי לקרוא לו עברי.
גם אם אני מאמינה לקוראת באצטגנין/בשחור עם שניים סוכר/בטאקי שאמרה לאמא שלי שהוא יהיה ממש חמוד, עדיין - אין לי כח.
 ובכלל - לשם מה צריך בן, עם שלישיית "שוקולד, מנטה, מסטיק" המופלאה והנהדרת שלי?





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה