זה לא אתה, זו אני.
זה הדבר שהכי חשוב לי שתדע אהוב יקר.
זה לא אתה.
זה לא אתה שמתיש אותי עם מהלכים סבוכים, פוליטיקות ומרפקים.
זו אני שלא בנויה לזה, עדיין לא בשלה לזה, עדיין תמימה מדי לזה...
זה לא אתה, צבא יקר שלי, זו אני.
זה לא אתה עם הבירוקרטיות המפותלות, מסלול האישורים המייגע, והאור שלא תמיד דולק בקצה המנהרה.
זו אני שלא יכולה לקבל "לא", להישגים שאני מנסה להשיג בשתי כפות ידיי.
זה לא אתה, צבא יקר שלי, שמחליף לי כל חצי שנה מפקדים, לפעמים כמה בבת אחת..
זו אני,
שעייפה מלהתנחמד ו"להוכיח את עצמי" בכל פעם מחדש.
זה לא אתה, צבא יקר שלי , שמשתמש וזורק, מסתכל תמיד קדימה ובעיקר על משחק הכסאות שנכון לייצר עבור כולם.
זו אני. זו אני שלא אוהבת לשחק את המשחק הזה, שלא מתחברת לשלשאותיו... לעתיד לא ידוע שהוא יוצר עבורי.
זה לא אתה.
זו אני.
זו אני שלא פעם תוהה האם נועדנו להיות.
אתה תמיד היית בוטח בקשר שלנו. תמיד מסמן "לטווח רחוק", לרוב עם מבט שבע רצון מהזוגיות המורכבת שיצרנו לנו.
זה לא אתה הבוגדני, הלא בטוח, שבליבו מנקר הספק.
זו אני.
זו אני שחוטאת בערגה לזמנים אחרים בהם היה לי פשוט יותר.
זה לא אתה, אהוב יקר.
זו אני.
עוד לבטח אתחבט, אני כל כך קשורה אליך, שעוד יעברו ימים רבים, לבטח גם לילות, של תהיות "דרכנו לאן".
בכל זאת, עברנו כברת דרך, אני ואתה..
לא מעט שנים.
פה ושם אני אפילו מצליחה לזהות חותם קטנטן שהשארתי, כשחברים מזכירים לי נשכחות מחוויות שעברנו ביחד..
ולכן, הכי חשוב לי שתדע אהוב יקר,
צבא יקר שלי,
שמה שלא יהיה, לאן שלא נפנה...
זה לא אתה.
זו אני.
זה הדבר שהכי חשוב לי שתדע אהוב יקר.
זה לא אתה.
זה לא אתה שמתיש אותי עם מהלכים סבוכים, פוליטיקות ומרפקים.
זו אני שלא בנויה לזה, עדיין לא בשלה לזה, עדיין תמימה מדי לזה...
זה לא אתה, צבא יקר שלי, זו אני.
זה לא אתה עם הבירוקרטיות המפותלות, מסלול האישורים המייגע, והאור שלא תמיד דולק בקצה המנהרה.
זו אני שלא יכולה לקבל "לא", להישגים שאני מנסה להשיג בשתי כפות ידיי.
זה לא אתה, צבא יקר שלי, שמחליף לי כל חצי שנה מפקדים, לפעמים כמה בבת אחת..
זו אני,
שעייפה מלהתנחמד ו"להוכיח את עצמי" בכל פעם מחדש.
זה לא אתה, צבא יקר שלי , שמשתמש וזורק, מסתכל תמיד קדימה ובעיקר על משחק הכסאות שנכון לייצר עבור כולם.
זו אני. זו אני שלא אוהבת לשחק את המשחק הזה, שלא מתחברת לשלשאותיו... לעתיד לא ידוע שהוא יוצר עבורי.
זה לא אתה.
זו אני.
זו אני שלא פעם תוהה האם נועדנו להיות.
אתה תמיד היית בוטח בקשר שלנו. תמיד מסמן "לטווח רחוק", לרוב עם מבט שבע רצון מהזוגיות המורכבת שיצרנו לנו.
זה לא אתה הבוגדני, הלא בטוח, שבליבו מנקר הספק.
זו אני.
זו אני שחוטאת בערגה לזמנים אחרים בהם היה לי פשוט יותר.
זה לא אתה, אהוב יקר.
זו אני.
עוד לבטח אתחבט, אני כל כך קשורה אליך, שעוד יעברו ימים רבים, לבטח גם לילות, של תהיות "דרכנו לאן".
בכל זאת, עברנו כברת דרך, אני ואתה..
לא מעט שנים.
פה ושם אני אפילו מצליחה לזהות חותם קטנטן שהשארתי, כשחברים מזכירים לי נשכחות מחוויות שעברנו ביחד..
ולכן, הכי חשוב לי שתדע אהוב יקר,
צבא יקר שלי,
שמה שלא יהיה, לאן שלא נפנה...
זה לא אתה.
זו אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה