אני בוגרת טירונות בלוג גאה.
כמו בכל טירונות ממוצעת, היתה בטירונות הבלוג שלי חוויה של התנסות ראשונה.
משקשקת, מרגשת, מבלבלת.
היו בה טביעת אצבע, לילה ראשון בלי אמא, טעויות צפויות בניווט, נשבע אחד מרגש ואפילו שבירת דיסטנס מרשימה.
ובין לבין, רגעים רבים של ניסוי ותהיה.
מבחני אמינות סטטיסטיים למיניהם.
והרבה הרהורים על אחרים.
איזו כתיבה הם הכי אוהבים? איזה מסר?
מתי הם אוהבים שאני כותבת להם?
מה מדבר אליהם הכי הרבה?
מה אסור היה לי לכתוב? מה מותר?
והאם זו שאלה רלוונטית בכלל??
ופתאום נזכרתי - לא לשם כך נתכנסתי.
אני ומועצת עצמי.
זה שלי. זה נטו נטו שלי. ומה שאבחר לכתוב ואיך שאבחר לכתוב יעצב את דמותי, את היצירה שלי.
פ-ע-ם,
כותבים היו יושבים שעות, ימים, שבועות ואף חודשים עד שהיו מוציאים לאור את פרי עטם.
אנחנו - חיים בעידן אחר.
אנחנו חיים בעידן של שגר ושכח, של דינמיות מטורפת שמה שלא קראת היום, סביר שלא תקרא ומה שהצלחת לקרוא היום, סביר שתשכח עד מחרתיים.
אז אני כותבת, כי מדגדג לי באצבעות ובוער בי להעביר את זה הלאה.
גם אם זה לא מדויק (במיוחד כשזה לא מדויק),
גם אם זה לא מלוטש מספיק, ברור מספיק, מובנה מספיק.
זו אני.
ואני שמחה על כל קורא, זה מחמם את לבי.
אפילו התרגשתי ממש with heart beats
כשגיליתי שהיקף הקריאה עלה מעל 400 קוראים...
התרגשתי כמו זמר בערב ראשון בצוותא.
בזאפה.
בבלוג חשוף עד כלות.
וכמו כל טירונית גאה, ודאי אמשיך לנסות ולתהות ולטעות, הדרך עודנה לפניי.
רק צעדתי את צעדיי הראשונים בה.
ובשיחות הנפש עם עצמי כבר די ברור שהקהל חשוב ליוצר, לא פחות מהיצירה עצמה וזה בסדר.
ומנגד, שהיוצר חשוב לקהל לא פחות מהיצירה עצמה וגם זה בסדר.
כי זה בדיוק המקום שבו אני ואתם נפגשים.
ומפגשינו יהפכו מגוונים יותר, מרתקים פחות או יותר וכמו תמיד.
אותנטיים.
זהו. הטירונות הסתיימה.
אפשר להתחיל/ להמשיך מהמקום בו עצרנו.
אני אמשיך לכתוב.
כבר מעניין אותי על מה...
כמו בכל טירונות ממוצעת, היתה בטירונות הבלוג שלי חוויה של התנסות ראשונה.
משקשקת, מרגשת, מבלבלת.
היו בה טביעת אצבע, לילה ראשון בלי אמא, טעויות צפויות בניווט, נשבע אחד מרגש ואפילו שבירת דיסטנס מרשימה.
ובין לבין, רגעים רבים של ניסוי ותהיה.
מבחני אמינות סטטיסטיים למיניהם.
והרבה הרהורים על אחרים.
איזו כתיבה הם הכי אוהבים? איזה מסר?
מתי הם אוהבים שאני כותבת להם?
מה מדבר אליהם הכי הרבה?
מה אסור היה לי לכתוב? מה מותר?
והאם זו שאלה רלוונטית בכלל??
ופתאום נזכרתי - לא לשם כך נתכנסתי.
אני ומועצת עצמי.
זה שלי. זה נטו נטו שלי. ומה שאבחר לכתוב ואיך שאבחר לכתוב יעצב את דמותי, את היצירה שלי.
פ-ע-ם,
כותבים היו יושבים שעות, ימים, שבועות ואף חודשים עד שהיו מוציאים לאור את פרי עטם.
אנחנו - חיים בעידן אחר.
אנחנו חיים בעידן של שגר ושכח, של דינמיות מטורפת שמה שלא קראת היום, סביר שלא תקרא ומה שהצלחת לקרוא היום, סביר שתשכח עד מחרתיים.
אז אני כותבת, כי מדגדג לי באצבעות ובוער בי להעביר את זה הלאה.
גם אם זה לא מדויק (במיוחד כשזה לא מדויק),
גם אם זה לא מלוטש מספיק, ברור מספיק, מובנה מספיק.
זו אני.
ואני שמחה על כל קורא, זה מחמם את לבי.
אפילו התרגשתי ממש with heart beats
כשגיליתי שהיקף הקריאה עלה מעל 400 קוראים...
התרגשתי כמו זמר בערב ראשון בצוותא.
בזאפה.
בבלוג חשוף עד כלות.
וכמו כל טירונית גאה, ודאי אמשיך לנסות ולתהות ולטעות, הדרך עודנה לפניי.
רק צעדתי את צעדיי הראשונים בה.
ובשיחות הנפש עם עצמי כבר די ברור שהקהל חשוב ליוצר, לא פחות מהיצירה עצמה וזה בסדר.
ומנגד, שהיוצר חשוב לקהל לא פחות מהיצירה עצמה וגם זה בסדר.
כי זה בדיוק המקום שבו אני ואתם נפגשים.
ומפגשינו יהפכו מגוונים יותר, מרתקים פחות או יותר וכמו תמיד.
אותנטיים.
זהו. הטירונות הסתיימה.
אפשר להתחיל/ להמשיך מהמקום בו עצרנו.
אני אמשיך לכתוב.
כבר מעניין אותי על מה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה