מחר בערב אהיה אמא בת 9
לפני 9 שנים נולדה בכורתי
אהבת לבי
בת ראשונה שהפכה את הזוג אשוול למשפחת אשוול
לא היה מרגש מזה.
אחרי עשרים ומשהו שעות של טשטוש כבד, הגיע רגע קריטי גם של איומים.
ברגע הזה, הפנאן של אשה תחת השפעת אפידורל הפך לאיום מוחשי: "אם לא תתאמצי, היא תהיה בסכנה", הסבירה המיילדת.
אז התאמצתי והיה זה אינסטינקט לגונן עליך מפני סכנה עוד אפילו בטרם בואך לעולם.
אז התאמצתי והיה זה אינסטינקט לגונן עליך מפני סכנה עוד אפילו בטרם בואך לעולם.
עמית שלי.
בכורתי.
לימדת אותי כל כך הרבה בתשע שנים האלו.
לימדת אותי לאחוז בך ענוגות,
לנשום אותך קטנטונת,
לעטוף אותך
ולחבק חיבוק של אם.
האמהות שבינינו יבינו אותי, ייתכן שגם אבות. אבל חיבוק שבא מהרחם זה משהו שלא ניתן להסבירו במילים. סביר שגם לא צריך. צריך פשוט לחוש.
לימדת אותי למה זה בסדר שהמונח היסטריה זה למעשה רחם. כל כך רעמתי על כך בתור סטודנטית צעירה, טענתי שזה שוביניסטי, שברור שגבר הגה את המונח כלעג.
וכשנולדת, הפך המונח לטבע שני. ההיסטריה באה מהרחם. והיא מובנית. אי אפשר בלעדיה. יצר הישרדותי של לביאה המחפשת לגונן על גוריה.
בכל מחיר.
לימדת אותי פאניקה מהי.
צרחות אימה כי את טובעת בבריכה בגובה של 10 סמ', כשאינך שולטת ברזי היציבות שבישיבה.
לימדת אותי שעשוע, החזרת אותי לכיף שבבניית פאזל, פתרון תשבץ, מונופול או סתם שעת איפור.
וסיפור.
ספריה לתפארת בנינו לך. אפשר להשאיל ממנה ספרים לכל ילדי ישראל. העיקר שנעשיר, שלא יחסר לך דבר. שתגדלי כנסיכה. לובשת שקית נייר.
לימדת אותי פחד מטיסה, שמא יקרה חלילה משהו ותישארי לבד.
לימדתי אותי גאווה אמיתית מהי, לא על הישגיי - כי אם עליך (ולא, לא טעיתי לשונית - עיקר גאוותי הוא - עליך!)
לימדת אותי אהבה שאינה תלויה בדבר, שתמיד חשבתי שהיא מנת חלקי, מתנה שקיבלתי באופיי וכשהגעת - הועצמה ללא גבול.
לימדת אותי געגוע מהו - למבטך, לחיוכייך, אפילו לתלונותייך האופייניות. געגוע גם אחרי יום עבודה ארוך. גם במהלכו.
הפכת אותי לאמא.
נתת לי את הזכות הגדולה ביותר.
אני אוהבת אותך ילדה יקרה שלי.
אני מודה לך שגידלת אותי כאמא.
מבטיחה להיות לך כמגדלור, כמצפן
ובעיקר - אמא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה