מטפסת הרים

לכל אחד יש מומחיות מיוחדת. כישרון חבוי. דחף.
הדחף שלי הוא טיפוס הרים.
אני רואה הר לא מוכר, ומיד נדלק בי הרצון העז לטפס אותו. לגלות את סלעיו.
לבחור שביל סלעי במיוחד ולטפס.
הפסגה מושכת אותי מעלה. האוויר שם הכי נקי. הנוף משם הכי קסום. האופק פתוח.
הבעיה עם טיפוס הרים היא
שכשאתה מגיע לפסגה
אתה נושם את האויר,
מחייך בסיפוק על הדרך שעשית
וחושב על הפסגה הבאה.
זה מן קטע שכזה.

האמת,
זו לא באמת בעיה.
זה ריגוש!!!
הצעדים הראשונים בטיפוס הם תמיד מהוססים, נלהבים ועם זאת צנועים.
אתה חושב למעלה. כל הזמן למעלה.
הזיכרון הטוב שלך עומד למעלה עם ידיים פרוסות וחיוך עצום גורם לך לחזור שוב ושוב על הטיפוס.
כל פעם - הר חדש. כל הר - להגיע לפסגה הנכספת.
אושר גדול.

האמת,
בטיפוס האחרון, כיסה את הפסגה ערפל כבד.
כבר לא כל כך ידעתי איך להמשיך לצעוד
ולאן.
פתאום הזמן עצר מלכת.
ולא יכולתי להמשיך.
הייתי חייבת לעצור לרגע
להקפיא את צעדי
לנסות ולהניף ידיי אולי אצליח לפזר את הערפל.
אבל הערפל היה עקשן.
והאוויר נהיה דליל.
אז עצרתי.
לראשונה עצרתי באמת. לא בכאילו, באמת.
והסתכלתי על הדרך שעשיתי עד כה.
על הסלעים אותם פיניתי בדרכי,
על השבילים אותם סללתי
וחייכתי
והערפל התפזר
אבל הפסגה כבר לא נראתה מושכת יותר
אלא הדרך
והמחשבות על ההר הבא.

האמת,
מעולם לא ניסיתי לגלות איזה עמק.
לגלות את שביליו, להבחין בפכפוך של מים או במשק כנפי פרפר בשדות ירוקים רחבים
גם מדבר מעולם לא דיבר אליי
נראה לי תמיד סתמי, רחב בלי טעם, בלי מטרה

אבל עמק
שאפשר גם בו להתוות איזה שביל
נשמע לי כמו משהו ששווה לנסות...

עד הפסגה הבאה.