הפרעת קצב וריכוז

עשר דקות היא עמדה שם לידי, אפילו יותר.
אם היה אפשר לעשות ניתוח מוח תוך כדי תנועה, הייתי מתנדבת לניסוי.
כמות החיים שעברה שם בעשר דקות הללו, בעודה ממתינה לשניה שבה המוח שלי ינוח קצת, ויתרכז רק בה.
היא חיכתה דקות ארוכות.
בדקות אלה העיניים ניסו להתרכז במסך וליישם כמה הערות ("שרק לא אשכח, שרק לא אשכח"), במצגת סופר חשובה-דחופה, אחת מני אלף..
ושיט! מה עם המסמך ההוא שצריך להעביר בזמן, אחרת למישהי סופר חשובה לא תהיה פרנסה.. היא כבר דוקטור ועדיין צריך לתרץ למה רוצים אותה... סוג של בדיחה, נו טוב רק שלא אשכח את המסמך..
גם אני רוצה להיות דוקטור, אבל אין זמן כרגע לחשוב על זה, לקדם את זה...
ושיט! צריך טלפון קטן לתזכר את ההיא ששכחה את ההוא ולמה היא לא מחזירה תשובה מיוזמתה??? את זה רק אלוהים יודע!
ולא דיברתי עם חמותי כבר ארבעה ימים.
קצב קצב קצב, חייבים קצב בחיים, אחרת הכל מונוטוני וסתם משעמם.
יאללה לתקתק עוד משימה.
מולטיטסקינג is my middle name  אז למה זה נהיה כל כך מעיק??
והבחורה הזו שמחכה לידי... באמת שרק רוצה לדעת איך לעזור לי. היא באה במיוחד.
עוד מישהי נכנסת, עכשיו לשאלה קצרה, אני אפילו לא מרימה עיניי מהמסך.. ועונה לה תוך כדי..
אח"כ הצטערתי שלו הישרתי מבט וזרקתי חיוך, בכל זאת אנשים מחפשים את הטאצ' האנושי ולא רק מענה קולי.
ויש עוד משימה סופר-אקוטית אקסטרה-אורדינרית פרג'ליסטיק ויש עוד חצי שעה עד שאני צריכה לצאת
שיט! שכחתי להגיד בצהרון להרדים את הקטנה, הערב יש מופע שממש חיכתה לו
ואי אפשר לאחר
ואי אפשר לאכזב
אבל ההוא, וויניקוט, אמר שגם good enough mother זה בסדר.. העיקר שמשתדלים
ו good enough officer יש כזה דבר??
הנה, הנה, אני איתך חומד, עוד דקה אני איתך
ועוד חצי טלפון להודיע שהכנס שולם ושההיא יכולה להירגע
ועוד חצי מייל כי אם עוד יומיים אני בחופש אז במקום שיהיו 89 מיילים, שיהיו רק 77
והנה, הנה אני איתך.
את נפלאה רק שתדעי, אני לא צריכה שתעשי הרבה, רק תהיי סבלנית להפרעת הקצב והריכוז שפיתחתי לי בשנה האחרונה...
אם ישאלו אותי בניסוי המדובר האם לדעתי הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה מולדת שצריך לטפל בה תרופתית, אני עדות חיה לכך שזו תופעה נרכשת, ובכלל לא מומלצת, גם לאשפים במולטיטסקינג מתקדם!
ולא, לא צריך תרופות, רק סבלנות וחיוך ועוד קצת סבלנות ו...
תזכירי לי על מה רצינו לדבר?

מקור ההשראה

הפוסט הזה מוקדש לזו שאחראית על היותי.
אני חייבת לה כל כך הרבה, שמן הראוי שהפוסט הרציני הראשון יוקדש לה.
כשאנחנו חושבים על מי מעצב אותנו, מי היינו רוצים להיות ההשתקפות שלו, אנחנו פעמים רבות יוצאים מהסביבה הפרטית, המשפחתית ורועים בשדות זרים.
כשאני מסתכלת היום במין בשלות לא מוסברת, על המודל שלי, הרי שאני מביטה בהערצה על לא אחרת מאשר על המלאך עשוי בשר ודם המלווה אותי מאז ולעולם. זו שברוב טיפשות העשר'ה שלי, הדאגתי לא פעם מדי, הרבה מדי. זו שפעמים כפרתי בתכליתה בחיי. בטפשות גמורה. שיכורה מהורמוני נערות.
היום אני מביטה בה מהצד, מגדלת את בנותיי במסירות אין קץ. מוותרת על עצמה למעני, כמו תמיד, אבל באופן שאינו מעורר זלזול, אם כי המלכה.
והיא אם כל האמהות.
ואם לרגע היו מספרים לי היום שהאשה הזו חצתה גבולות אויב, על חמור, בורחת מסמטאות דמשק באישון לילה, מלווה באחות שצריך להדריך, כשכל אמונה נתון בלבנוני אחד... לעולם לא הייתי מאמינה.
היא???
ואם לרגע היו מספרים לי שהיא נצרה את הסוד ולא שיתפה את הוריה, פשוט נעלמה עם אחותה ביום בהיר אחד, מגנה על הוריה מתחקורי הסורים, שהרי אם יידעו, ייסוריהם יהיו קשים והעינויים... יותירו צלקות וחרכים...
היא???
אם לא הייתי גודלת על ברכי הסיפורים מדמשק, הילדות הענייה והרצון לבנות בית, עם יהודי, בישראל, אז לא הייתי מאמינה. לא עליה.
אבל גדלתי, "לבת יהודיה שאינה עשירה לא היה שום סיכוי.." כך אמרת. ובשלהי גיל 23 לקחת את אחותך ועשית את הבלתי ייאמן.
הסיפור שלך מדהים בכל קנה מידה. עוד אכתוב עליו בהרחבה, בהקדשה לכל שעל.
היום אני רוצה לקדש את ההשראה שאת עבורי אמא.
השראה לעשות את הבלתי ייאמן רק בכוח הרצון והאמונה שהחיים לא מכתיבים לך את גורלך אלא הוא בידיך בלבד.
אם אצליח ליישם ולו במעט - אותך, הרי שהראיתי לבנותיי את כוחה של השראה.

איך פוסט נולד

ואו. פוסט ראשון בבלוג.
ניסיוני. עוברי. אבל חלק בלתי נפרד מאבולוציה מתבקשת.
זה מסוג הפוסטים התמימים שכאשר חוזרים אליהם בחלוף מספר שנים, תוהים עד כמה מצחיק כתבנו את שעל ליבנו.
זה מסוג הפוסטים שמנסים לחדד את האות שתצטרף לאות ואז למילה, הכי מתוחכמת ever!
זה מסוג הפוסטים שכותבים בעייפות אין קץ אבל חייבים לכתוב כי הבטחנו לעצמנו. ולא כדאי לאכזב את עצמנו.
זה מסוג הפוסטים שבסופם נאמר לילה טוב. וניפגש בשמחות ובסיפורי פלאות.
לילה טוב.
ניפגש בשמחות.
ובסיפורי פלאות.
ומזל טוב לי על הקמת הפוסט :-)