יום שישי, 25 בספטמבר 2015

קול ענות חלושה

סוף ספטמבר.
אם מישהו היה מספר לי איך אני מדמיינת את סוף השירות שלי סביר שהייתי עונה: ברור!! מסיבה גדולה! רצופה הודיה לאנשים שליוו אותי בדרכי, למפקדים, לעמיתים ולחברים שהיה להם חלק משמעותי בחיי.
אבל המאורע המיועד צפוי בעוד פחות מחודש וכל שעובר בראשי זה האם זה בסדר להיפרד בקול ענות חלושה.
בלי הילולה. בלי כל מאורע.
להיעלם מהנוף שגם כך מורגל בתחלופת אנשיו וסביר להניח שיום לפני... כבר לא יחוש בהיעדרותי הכה צפויה ומדוברת.
והרי יש כאלה שעוד מופתעים לראותי במסדרונות היחידה היקרה לי כל כך.
האם את עוד כאן??
מותירים אותי תוהה ומשתהה כמה משלים אנו את עצמנו בחשיבות שאנו מייחסים לתפקידנו, למהותנו, להיותנו חלק.
תהילת עולם שפסה בהינף סמול טוק.

והמלנכוליות הזאת? התהיה הפילוסופית...
זה לא מתאים לך, יגידו קרוביי, את תמיד עושה הכל בחיוך ענק, ועם מבט נוצץ אל העבר ואל העתיד באותה נשימה.
וזה אכן המצב. כלומר, מצב הצבירה הבסיסי שלי.
אבל כשאני חושבת על עוד שבועיים מעכשיו, נשימתי נעתקת. כסות דקה של עצבות מלווה גם את בחירתי הבוגרת, האותנטית והמפוכחת ביותר.
אני שלמה עם הבחירה. לא חרטה בליבי היא.
כי אם תהייה כנה.
האם כך חשבתי שיהיה כשאסכם פרק משמעותי זה בחיי?
בשאלות? בהרהורים?
האם??

וכשאני בוחנת את התקופה המשמעותית הזו,
אני גאה בה כל כך.
גאה בי כל כך.
גאה בנחישות שלי ובתפקידים שלקחתי על עצמי.
גאה בצבא וביחידה שלקחתי בה חלק, עד שלעתים היה נראה כי היא משתלטת על כל פיסת חיים אמיתית אחרת שהיה לי בה מקום.
גאה בטעויות שלי. גאה בסכינים שנדקרו בגבי והותירו אותי שותתת דם תקופה ארוכה וכואבת מדי. אך יותר מכך גאה בלמידה ובטפיחות על השכם.
של מפקדיי אליי אך בעיקר שלי לפקודיי.
גאה גאה גאה. פרסיה.

והאם רק גאווה בליבי??
מה עם קצת ענווה? הרי יודעת אני שגם טעויות היו מנת חלקי. טעויות ומבוכות אינספור.

וכעת?
הבלבול ניכר. גם בכתובים.
הרגש, לאחור ולפנים. מה מרגיש לי עכשיו?
מרגיש לי אבסורד לנסות להיפרד מלמעלה מעשרה מפקדים שהיו לי בשמונה השנים האחרונות.
האם הייתי משמעותית בחייהם כפי שהיו הם בשלי?
וחבריי?? ועמיתיי??
עמיתיי אינם קשורים לחבריי וחבריי אינם קשורים למפקדיי וכל ניסיון כפוי להכפיף את כולם תחת כיפת פרידה אחת, הזוי הוא ובזוי הוא.
האם לא ארצה לחלוק להם כבוד? לומר שלום?
סתם כך עוברים דף לפרק הבא?
בלי הקדמות? בלי עכבות?
כותבי התנ"ך אלופים היו בסגירת דורות שלמים באבכת פסוק. ויעקב עבד בעבור לאה שבע שנים. ובעבור רחל שבע שנים נוספות.
מה את עושה עניין??
ובכלל, בספר ימיי, כשאספר על מעלליי לכל המעוניין לשמוע, האם ארצה לזכור את תהיותיי אלה? האם ארצה לתת להם מקום של ממש?

דומני, כי עם כל הנהי שבדבר...
גם קול ענות חלושה הוא דרך להיפרד ולסכם תקופה.
העתיד כבר די מסותת,
ולעתים, מוטב לא להישיר מבט לאחור.
שאלות שנשאלות ברגע האחרון מקשות על החזקה שבהחלטות.
לעת פרידה יש אידיאליזציה מופרזת של מי שאתה נפרד ממנו ואפילו המדים נראים הדבר הכי יפה עלי אדמות. הם וסיכת הקצונה, והיחידה. ואפילו הכומתה המעוכה.
ואם להודות על האמת, בפרידה כזו יש מן הצניעות שלעתים חסרה כל כך. ויש מן הכנות.
בניסיון כן להימנע מלעמוד בסיטואציה שבה מהללים את שמך עד זוב דם, כי ביום המחרת כבר כסאך ירומם בידי אחר וראוי ממך.

ארוכה היא התהייה, המלנכוליה.
אך זהו טבעה של פרידה. לצרוב חזק בעור. בלב.
להזכיר נשכחות. להביט במראה אך בעצם בעצמך פנימה. ממי נפרדים? מחלק ממך, שהיה חלק מהחברות, מהפיקוד, מהיחידה, מהביחדנס. מהחיוכים המשותפים, מהחרדות על מה יילד יום, מהתלונות על מעשי איוולת כאלו ואחרים ומהרגעים האמיתיים של קירבה שהעזנו ליצור בדרך.

וכן... די ידעתי שגם הדמעות יגיעו.
לא בכל יום אתה משנה חיים שלמים.
בלבושך, בניב שפתיך, במעות שתכניס לפיות ילדיך. במאמץ שתעשה להצדיק את צעדיך.
את מאוויי ליבך.
לא בכל יום אתה נפרד מהחוכמה הבלתי נלאית של סובביך, מהאתגרים היחודיים, מהחשיבות שבשליחות כפי שמאז ומעולם חשת שמניעה אותך קדימה.
ולא בכל יום אתה נפרד מהידיעה שפעם, לפני לא הרבה מאוד זמן, עוד היית חלק.

אז כשתגיע העת
להיפרד באמת,
נדמה לי שמוטב וראוי כי ייעשה הדבר
לא בגינוני מלכות או בתכנון מדוקדק לפרטיו,
אלא באופן הראוי והכנה במהותו.
בקול ענות חלושה.

יום רביעי, 17 ביוני 2015

מטורפת

מטורפת

מה את עושה מטורפת,
איך את עוזבת?
הרי עוד 10 שנים, שזה כלום זמן, את כבר יכולה להיות בפנסיה. איך את עוזבת??
שאלה טובה האמת.. נוקבת..
מעוררת ספקות בימים לא פשוטים בהם בוחרת לממש חזון במציאות לא סטנדרטית
ותחת אינספור מחשבות ותהיות...
ועם כל הספק שמקונן, לא מבינים שהטירוף היחידי הוא לא ללכת אחרי הלב...

מטומטמת!
מה את עושה?? ולמה??
מה, את חושבת שכולם מרוצים?
שכולם לא מחכים לרגע הפרישה??
במה את שונה?
למה את לא חושבת? מטומטמת!!
ומתחילה לחשב חישובי חישובים
כנראה שבאמת מטומטמת..
באמת לא הולכת אחרי חזון כלכלי מתוחכם ונבון,
אבל עם כל החשבונאות שבדבר,
לא מבינים שהטמטום היחידי הוא להעביר את החיים בהמתנה ל"משהו" שאולי יבוא אחרי.
מצטערת, אומר לי הקול הפנימי,
אני חיה עכשיו והחלום שלי לא מגולם בחמש ספרות שנכנסות לבנק...

אגואיסטית!!
ומה על המשפחה? והבנות?
ולעזור בנטל הכלכלי??
על זה את לא חושבת??
ומה עם בעלך? בטח קשה לו עם זה,
הרי את יודעת שקשה לו עם זה, מה את עושה??
תישארי עוד עשור.. ואחר כך תלכי לממש איזה חלום שאת רק רוצה, אגואיסטית!!

לא נורמלית,
איך את עוזבת אחרי שהשקעת כל כך הרבה בלהוכיח את עצמך?
הנה, הוכחת, את כבר שם,
כל כך הרבה שנים של השקעה ורעב שלך להוכיח עד כמה את ראויה, ועכשיו? עכשיו את עוזבת??
לא נורמלית!

לא מבינים
שכן, זו אני,
מוכיחה לעצמי בעיקר
וממשיכה הלאה...

משהו בגנים? כנראה שלא
משהו בחינוך? גם לא
אבל משהו בלב ובבטן.
שלי.
לא ברור, לא מחושב ולא הגיוני. אבל נוכח.

טיפשה,
ולמה את לא מחפשת עבודה??
ומה תעשי בחוץ עם מה שאת לומדת
ויש בזה בכלל פרנסה?
והאם תוכלי לחזור? ולמה לא חלת?
ובסוף את תראי שגם בחוץ לא מלקקים דבש
אז את שלמה עם עצמך? לא מתחרטת?
ולמה שלא תחשבי עוד קצת?
ובטוח לא תהיה דרך חזרה?
ומה עושים עם זה בכלל??
ולא זורקים מים מלוכלכים עד שלא מוצאים נקיים במקומם
והחלומות לפעמים מתעתעים בנו, אולי תתייחסי לכאן ועכשיו כאל מה שכבר שנים ביקשת להגשים?
איך זה השתנה?? הרי היית חדורת מוטיבציה?
ולמה את חושבת שבחוץ יותר נוח?
ומה את עושה מטורפת???

יום שלישי, 12 במאי 2015

יש דברים שצריכים להתבשל לאט

יש דברים שצריכים להתבשל לאט
על אש קטנה
להבה שקטה
ולספוג את המראות, הריחות והטעמים
לאט

יש דברים שצריכים להירקם לאט
חוט דקיק בעין המחט
צבע חדגוני, שאחריו אחר, ונוסף
והתמונה שלבסוף מתבהרת
נרקמה צעד צעד
לאט

יש דברים שצריכים להיפתח לאט
כמו עין נפקחת לאורו של יום
כמו לב שחושש מפגע איום
כשושנה הנפתחת בלילה
בשקט
בלי ביט
כשאיש אינו מביט
יש דברים שצריכים להיפתח לאט

יש אמיתות שעמן מתעמתים לאט
כמו המיית הלב
החלום שבבטן פנימה
שחלמת עוד בימי ילדותך
יש אמיתות שהולמות בחזה
לאט

והזמן כמו עומד מלכת
עובר
לאט
מעצים, משקר, מפיל, מרים, משטה, מצייר,
ובעיקר מלמד
שיש דברים שצריכים  ל ה ת ב ש ל
יש חלומות שצריכים  ל ה י ר ק ם
יש דברים שצריכים  ל ה י פ ת ח
יש אמיתות עמן יש  ל ה ת ע מ ת

לאט