היום. אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
בית ספר יסודי. שיעור בתנ"ך. דווקא אוהבת את הנושא, המורה, אבל מפטפטת בלי סוף.
רומו של עולם, בכל זאת.
ואז היא פנתה אלי, המורה: "קראי בבקשה את התשובה לשאלה הראשונה של שיעורי הבית".
שית, דווקא הפעם לא הכנתי (אמר לי בדאגה מהולה בחשש מהבאות הקול הפנימי שלי), אבל מרוב בושה הצהרתי בנונשלנטיות בלתי מוסברת: "בסדר גמור".
והתחלתי לקרוא - מדף ריק לחלוטין - את התשובה לשאלה.
כנראה שירום הודו היה איתי ברגעים האלה, כי אין לי כל דרך להסביר איך עברתי באצבעי מילה מילה והקראתי דבר שמעולם לא נכתב.
כשהרגשתי אותה מתקרבת, נזל הדם מפניי.
שית, חזר אלי הקול הפנימי, לא מספיק היא תראה שלא הכנתי באמת שיעורים, אלא תיווכח ששיקרתי לה במצח נחושה.
ואז (שוב, לא ברור לי איך) התרחקה ברגע, ספקה כפיים וביקשה מכל תלמידי הכיתה לגשת אלי בהפסקה ולהעתיק את התשובה שלי לשיעורי הבית, "כי ככה צריך לעשות".
אלוהים עדי שעד שחזרה נשימתי ונשמתי אליי, נחוץ היה שהצלצול יגיע והמורה תצא מטווח סכנה.
אין לי מושג מה היתה השאלה, וגם אין לי מושג מה היתה תשובתי וכיצד עניתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
דקה לפני באג אלפיים. טיול "אחרי צבא" לארץ החופש. משהו בטיולים חוצי-גבולות גורם לנו לפעמים לאבד משהו ולא ברור אפילו מה.
השכרון בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הביאני אז להישאר לבד, בחזקת צעיר שהכרתי בדיוק שבוע לפני, בטיול משותף לווגאס. היום, התאמצתי להיזכר בשמו. אז, הוא היווה תחליף מפוקפק לדבר האמיתי שלימים זכה לכינוי האקס המיתולוגי.
הוא חיפש עבודה, אני מצאתי. הוא חיפש קביעות, אני התפרפרתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
פלמה דה מיורקה. חצי דקה לפני תחילת האוניברסיטה. חופשת חלומות עם חברת ילדות טובה. אחרי סנגריה אחת או שתיים, בחברת ישראליות שהכרנו תוך כדי תנועה, התוודענו לחבורת ספרדים/איטלקים/לבנונים/מי זוכר וזרמנו איתם הביתה.
אלוהים שישמור! אני מספרת את זה לעצמי היום ופשוט לא מאמינה, אבל יש משהו באווירה הפורימית משהו, עד-דלא-ידע, שהסנגריה והפרצופים המסוקסים של החבר'ה הטובים מערפלים כל דרך לשיקול דעת אמיתי ושפוי. למודאגים ניתן לספר שהג'נטלמניות זרמה כמו יין, ואסון אמיתי לא באמת קרה.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
סיני. הפעם, חברת בגרות טובה אחרת מעבירה איתי זמן איכות משובח, היכן שבעבר היווה עבור כל ישראלי אתר תיירות בסיסי ברזומה.
גם שם, השילוב של מדבר וים עושה את שלו. רק שהפעם שיחה עם בדואים תושבי המקום נגמרה בכך שלאחד אני מוכרת את נעליי ונותרת יחפה אך מאושרת, מסיבוב "ארוך" על סוס פראי על חופי הדיונות בסיני. את היבלת שטיפחתי עד שהגעתי הביתה, שחורה משחור, עד היום רגלי זוכרת.
מה שבטוח, היום אני לא גיבורה כמו פעם.
סיפורי "גבורה" כאלה, יש ודאי עוד כהנה וכהנה,
אך הערב נוכחתי, כי אין בהם כדי להחזיר גלגל - ולא חשוב מהיכן החל במסעו.
לקראת לילה. רצון פשוט להשיל מעליי את תחושת המעמסה שיצרו במהלך החג ארוחות האינספור הובילה אותי לצאת להליכה. הוצאת אנרגיה טובה מכדי לדוש בשובלי העודפים שיותירו הארוחות וכן בצלקות הנפשיות שיותירו על גופי. אז יצאתי. הכי פשוט ביקום. כולה הליכה, לא בשתיים בלילה, כמו פעם. לא על סוס פראי, כמו פעם. לא בעיר הגדולה לבד, כמו פעם ולא במצח נחושה כמו פעם. הליכה. אבל השקט הזה, צרצור הצרצרים והחושך בסמטאות הצדדיות, הוביל אותי למסקנה אחת ניצחת. הזמן עשה את שלו.
ואני לא. גיבורה כמו פעם.
**כל המחליף "גיבורה" ב"טיפשה" הרי זה משובח. זו התובנה שחוכמת חיים יוצרת עם הזמן...
בית ספר יסודי. שיעור בתנ"ך. דווקא אוהבת את הנושא, המורה, אבל מפטפטת בלי סוף.
רומו של עולם, בכל זאת.
ואז היא פנתה אלי, המורה: "קראי בבקשה את התשובה לשאלה הראשונה של שיעורי הבית".
שית, דווקא הפעם לא הכנתי (אמר לי בדאגה מהולה בחשש מהבאות הקול הפנימי שלי), אבל מרוב בושה הצהרתי בנונשלנטיות בלתי מוסברת: "בסדר גמור".
והתחלתי לקרוא - מדף ריק לחלוטין - את התשובה לשאלה.
כנראה שירום הודו היה איתי ברגעים האלה, כי אין לי כל דרך להסביר איך עברתי באצבעי מילה מילה והקראתי דבר שמעולם לא נכתב.
כשהרגשתי אותה מתקרבת, נזל הדם מפניי.
שית, חזר אלי הקול הפנימי, לא מספיק היא תראה שלא הכנתי באמת שיעורים, אלא תיווכח ששיקרתי לה במצח נחושה.
ואז (שוב, לא ברור לי איך) התרחקה ברגע, ספקה כפיים וביקשה מכל תלמידי הכיתה לגשת אלי בהפסקה ולהעתיק את התשובה שלי לשיעורי הבית, "כי ככה צריך לעשות".
אלוהים עדי שעד שחזרה נשימתי ונשמתי אליי, נחוץ היה שהצלצול יגיע והמורה תצא מטווח סכנה.
אין לי מושג מה היתה השאלה, וגם אין לי מושג מה היתה תשובתי וכיצד עניתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
דקה לפני באג אלפיים. טיול "אחרי צבא" לארץ החופש. משהו בטיולים חוצי-גבולות גורם לנו לפעמים לאבד משהו ולא ברור אפילו מה.
השכרון בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הביאני אז להישאר לבד, בחזקת צעיר שהכרתי בדיוק שבוע לפני, בטיול משותף לווגאס. היום, התאמצתי להיזכר בשמו. אז, הוא היווה תחליף מפוקפק לדבר האמיתי שלימים זכה לכינוי האקס המיתולוגי.
הוא חיפש עבודה, אני מצאתי. הוא חיפש קביעות, אני התפרפרתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
פלמה דה מיורקה. חצי דקה לפני תחילת האוניברסיטה. חופשת חלומות עם חברת ילדות טובה. אחרי סנגריה אחת או שתיים, בחברת ישראליות שהכרנו תוך כדי תנועה, התוודענו לחבורת ספרדים/איטלקים/לבנונים/מי זוכר וזרמנו איתם הביתה.
אלוהים שישמור! אני מספרת את זה לעצמי היום ופשוט לא מאמינה, אבל יש משהו באווירה הפורימית משהו, עד-דלא-ידע, שהסנגריה והפרצופים המסוקסים של החבר'ה הטובים מערפלים כל דרך לשיקול דעת אמיתי ושפוי. למודאגים ניתן לספר שהג'נטלמניות זרמה כמו יין, ואסון אמיתי לא באמת קרה.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.
סיני. הפעם, חברת בגרות טובה אחרת מעבירה איתי זמן איכות משובח, היכן שבעבר היווה עבור כל ישראלי אתר תיירות בסיסי ברזומה.
גם שם, השילוב של מדבר וים עושה את שלו. רק שהפעם שיחה עם בדואים תושבי המקום נגמרה בכך שלאחד אני מוכרת את נעליי ונותרת יחפה אך מאושרת, מסיבוב "ארוך" על סוס פראי על חופי הדיונות בסיני. את היבלת שטיפחתי עד שהגעתי הביתה, שחורה משחור, עד היום רגלי זוכרת.
מה שבטוח, היום אני לא גיבורה כמו פעם.
סיפורי "גבורה" כאלה, יש ודאי עוד כהנה וכהנה,
אך הערב נוכחתי, כי אין בהם כדי להחזיר גלגל - ולא חשוב מהיכן החל במסעו.
לקראת לילה. רצון פשוט להשיל מעליי את תחושת המעמסה שיצרו במהלך החג ארוחות האינספור הובילה אותי לצאת להליכה. הוצאת אנרגיה טובה מכדי לדוש בשובלי העודפים שיותירו הארוחות וכן בצלקות הנפשיות שיותירו על גופי. אז יצאתי. הכי פשוט ביקום. כולה הליכה, לא בשתיים בלילה, כמו פעם. לא על סוס פראי, כמו פעם. לא בעיר הגדולה לבד, כמו פעם ולא במצח נחושה כמו פעם. הליכה. אבל השקט הזה, צרצור הצרצרים והחושך בסמטאות הצדדיות, הוביל אותי למסקנה אחת ניצחת. הזמן עשה את שלו.
ואני לא. גיבורה כמו פעם.
**כל המחליף "גיבורה" ב"טיפשה" הרי זה משובח. זו התובנה שחוכמת חיים יוצרת עם הזמן...
