שביל האבנים הצהובות הוא השביל שלקח אותם אל הקוסם.
קוסם גדול בארץ עוץ - יעד נכסף ללא צל של ספק.
ובדרך - דמיון, לב, שכל, אומץ וחברות עשו דרכם אל היעד המיוחל. להוציא מעצמם משהו אחר. את החולשה להפוך לעוצמה. למצוא את עצמם במלוא הדרם.
לפעמים, כשיש לנו שביל כזה צהוב וברור, זו באמת לא בעיה להגיע ליעד, בטח לא כשזה קוסם שאמור לומר לנו שמה שבאנו איתו כחסך, בעצם נמצא בתוכנו.
אבל כשאנחנו לא בטוחים בשביל, אז כל המסע הופך מעורפל וצריך לזכור בשם מה ולשם מה יצאנו לדרך, אי שם בשלהי העשורים הקודמים של חיינו. כשהצבענו על מה שאנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים.
אז (בכתיבה אבסורדית שמשקפת את האבסורד, ומציקה כמו סאטירה טובה, אבל לא טובה כמו סאטירה)...
בשם האבנים הגדולות: אמהות, נתינה, משמעות.
בשם אבני החצץ שבדרך.
בשם הרצון הבסיסי להיות אמא - נוכחת.
בשם האילוצים וחוסר הסבלנות שבעקבותם.
בשם הרצון להגביה עוף.
בשם הפחד מהיחבטות באדמה.
בשם המשמעות והאקסטרה-מייל האישי.
בשם הטראומה והצלקות על עורי.
בשם החיים הבנאליים, הרצון הפשוט לנדנד בשעת בין ערביים נדנדה.
בשם הרצון הבסיסי להגשים עבור אחר עוד משאלה.
בשם הכתיבה החופשית, הפתוחה, נטולת העכבות.
בשם הימנעות מחרוזים, כללים ושבלונות.
לשם היד הקטנה המחזיקה בידי
לשם הראש המונח ברוגע על כתפי
לשם הקרדיט ונטייה גנטית לתחושת גאווה
לשם שחיה במצלול ז'ול ורן או בצוללת צהובה
לשם הריפוי והסדרת הנשימה
לשם עצירת הסחרחרה בראשי מחוסר החלטה
לשם השיעור על צניעות ומחיריה של יוהרה
לשם הסבלנות הנדרשת דווקא כשמטיילים בעמק ירוק רחב ידיים, נטול סלעיה
לשם הסדרת המילים לסדר הגיוני
לשם השבת עצמי לעצמי
לשם השבת חיוך אמיתי ולא טרוד למראה חיוך של ילדים,
חברים,
או אחרים משמעותיים
לשם הפסקת השימוש הלא טבעי במרפקים.
לשם הדמיון, השכל, האומץ, הלב והחברות שבפנים.
לשם הגשמת החלומות הכי פשוטים.
קוסם גדול בארץ עוץ - יעד נכסף ללא צל של ספק.
ובדרך - דמיון, לב, שכל, אומץ וחברות עשו דרכם אל היעד המיוחל. להוציא מעצמם משהו אחר. את החולשה להפוך לעוצמה. למצוא את עצמם במלוא הדרם.
לפעמים, כשיש לנו שביל כזה צהוב וברור, זו באמת לא בעיה להגיע ליעד, בטח לא כשזה קוסם שאמור לומר לנו שמה שבאנו איתו כחסך, בעצם נמצא בתוכנו.
אבל כשאנחנו לא בטוחים בשביל, אז כל המסע הופך מעורפל וצריך לזכור בשם מה ולשם מה יצאנו לדרך, אי שם בשלהי העשורים הקודמים של חיינו. כשהצבענו על מה שאנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים.
אז (בכתיבה אבסורדית שמשקפת את האבסורד, ומציקה כמו סאטירה טובה, אבל לא טובה כמו סאטירה)...
בשם האבנים הגדולות: אמהות, נתינה, משמעות.
בשם אבני החצץ שבדרך.
בשם הרצון הבסיסי להיות אמא - נוכחת.
בשם האילוצים וחוסר הסבלנות שבעקבותם.
בשם הרצון להגביה עוף.
בשם הפחד מהיחבטות באדמה.
בשם המשמעות והאקסטרה-מייל האישי.
בשם הטראומה והצלקות על עורי.
בשם החיים הבנאליים, הרצון הפשוט לנדנד בשעת בין ערביים נדנדה.
בשם הרצון הבסיסי להגשים עבור אחר עוד משאלה.
בשם הכתיבה החופשית, הפתוחה, נטולת העכבות.
בשם הימנעות מחרוזים, כללים ושבלונות.
לשם היד הקטנה המחזיקה בידי
לשם הראש המונח ברוגע על כתפי
לשם הקרדיט ונטייה גנטית לתחושת גאווה
לשם שחיה במצלול ז'ול ורן או בצוללת צהובה
לשם הריפוי והסדרת הנשימה
לשם עצירת הסחרחרה בראשי מחוסר החלטה
לשם השיעור על צניעות ומחיריה של יוהרה
לשם הסבלנות הנדרשת דווקא כשמטיילים בעמק ירוק רחב ידיים, נטול סלעיה
לשם הסדרת המילים לסדר הגיוני
לשם השבת עצמי לעצמי
לשם השבת חיוך אמיתי ולא טרוד למראה חיוך של ילדים,
חברים,
או אחרים משמעותיים
לשם הפסקת השימוש הלא טבעי במרפקים.
לשם הדמיון, השכל, האומץ, הלב והחברות שבפנים.
לשם הגשמת החלומות הכי פשוטים.
