חגיגות סיום הטירונות

אני בוגרת טירונות בלוג גאה.
כמו בכל טירונות ממוצעת, היתה בטירונות הבלוג שלי חוויה של התנסות ראשונה.
משקשקת, מרגשת, מבלבלת.
היו בה טביעת אצבע, לילה ראשון בלי אמא, טעויות צפויות בניווט, נשבע אחד מרגש ואפילו שבירת דיסטנס מרשימה.
ובין לבין, רגעים רבים של ניסוי ותהיה.
מבחני אמינות סטטיסטיים למיניהם.
והרבה הרהורים על אחרים.
איזו כתיבה הם הכי אוהבים?  איזה מסר?
מתי הם אוהבים שאני כותבת להם?
מה מדבר אליהם הכי הרבה?
מה אסור היה לי לכתוב? מה מותר?
והאם זו שאלה רלוונטית בכלל??

ופתאום נזכרתי - לא לשם כך נתכנסתי.
אני ומועצת עצמי.
זה שלי. זה נטו נטו שלי. ומה שאבחר לכתוב ואיך שאבחר לכתוב יעצב את דמותי, את היצירה שלי.

פ-ע-ם,
כותבים היו יושבים שעות, ימים, שבועות ואף חודשים עד שהיו מוציאים לאור את פרי עטם.
אנחנו - חיים בעידן אחר.
אנחנו חיים בעידן של שגר ושכח, של דינמיות מטורפת שמה שלא קראת היום, סביר שלא תקרא ומה שהצלחת לקרוא היום, סביר שתשכח עד מחרתיים.
אז אני כותבת, כי מדגדג לי באצבעות ובוער בי להעביר את זה הלאה.
גם אם זה לא מדויק (במיוחד כשזה לא מדויק),
גם אם זה לא מלוטש מספיק, ברור מספיק, מובנה מספיק.
זו אני.
ואני שמחה על כל קורא, זה מחמם את לבי.
אפילו התרגשתי ממש with heart beats
כשגיליתי שהיקף הקריאה עלה מעל 400 קוראים...
התרגשתי כמו זמר בערב ראשון בצוותא.
בזאפה.
בבלוג חשוף עד כלות.

וכמו כל טירונית גאה, ודאי אמשיך לנסות ולתהות ולטעות, הדרך עודנה לפניי.
רק צעדתי את צעדיי הראשונים בה.
ובשיחות הנפש עם עצמי כבר די ברור שהקהל חשוב ליוצר, לא פחות מהיצירה עצמה וזה בסדר.
ומנגד, שהיוצר חשוב לקהל לא פחות מהיצירה עצמה וגם זה בסדר.
כי זה בדיוק המקום שבו אני ואתם נפגשים.
ומפגשינו יהפכו מגוונים יותר, מרתקים פחות או יותר וכמו תמיד.
אותנטיים.
זהו. הטירונות הסתיימה.
אפשר להתחיל/ להמשיך מהמקום בו עצרנו.
אני אמשיך לכתוב.
כבר מעניין אותי על מה...

מצב כפית

כשאני עושה הבחנה בין מי שמכיר אותי באמת לבין מי שעדיין לא "נפתחתי בפניו", יש קו אחד דק מאוד שמפריד. לקו הזה אני קוראת "מצב כפית".
מי שמכיר אותי באמת, זה מי שראה אותי במצב כפית ואז סביר שמתנוסס לו חיוך מאוזן לאוזן כרגע ושהוא קורא לי מפגרת.
כל היתר, אתם חמודים לאללה, אבל לא מכירים אותי באמת.

אז מה זה בעצם מצב כפית?
מצב כפית זה הצחוק המתגלגל אחרי סשן שלם של להגיד "דובדבנים" בטון מצחיק ולצחוק לצחוק לצחוק בלי שום קשר למציאות.
מצב כפית זה כשקפה שחור גורם לך להיקרע מצחוק בלי סיבה, כשאף אחד לא מבין מה עובר עליך וחושב שאת תחת סמים קשים הרבה יותר.
מצב כפית זה כשהקולגה שלך בלונה פארק מורידה את ראש הציפורת ורודפת אחרי ילד מציקן,
והבאגס באני הנורמטיבי (אנוכי) נקרע מצחוק עד עילפון.
ואם כבר נפתחנו, אז בואו נהיה קונקרטיים...
מצב כפית זה כשבטיול שנתי גמל נושך לי ת'כתף ואני בטוחה שזו חברה עם שריטה וכשאני מסתובבת לצעוק עליה למה היא נושכת לי את הכתף אני מגלה פרצוף של גמל תקוע לי בפרצוף (עם שיניים ענקיות ופה מהביל).
מצב כפית זה כשחברה מצטיינת ללימודים אחרי שעותתתת של קדחנות, טוענת שמה שאני אומרת זה כמו "שור שאוחז בקרנף.."
מצב כפית זה חוסר היכולת לנשום כשחברת הילדות האהובה שלי מדווחת על הישגיה בתחקיר הביטחוני שעשו לי מולה, כשסיפרה על הטיול המשותף שבו היינו כל החמולה בקפריסין, כשבעצם כף רגלי מעולם לא דרכה בקפריסין, אבל בזיכרון שלה הייתי שם.
מצב כפית, זה כשצחי נוי נוחת בצורה מאוד לא חיננית אבל קורעת, באמצע מופע ו-the show must go on...  אני לא יכולה להתעלם מהפדיחה, והחיוך מאוזן לאוזן שלי המהול בצחוק מתגלגל שרק חבריי לסיטואציה שותפים לו, כשהם נקרעים בעצמם, מתפרש כ"אהבת במה".
מצב כפית, זה כשהמפקד הראשון שלי ever נראה על הריצפה עם קפה שחור all over כשהדבר האחרון שנכון לעשות זה להיקרע מצחוק (ושוב, מי שמכיר אותי יודע, הצחוק הדבילי בוא יבוא, ובענק).

קיצר, הפוסט הזה מוקדש לכל אלה שחצו את הקו וראו אותי במצב כפית. מי שמעוניין לחצות איתי את הקויים צריך רק להצחיק אותי.
 וזו לא בעיה גדולה :-)
לחבריי לסיטואציות הנבחרות שציינתי כאן, מקווה שהזכרתי נשכחות, הצחוק בריא ולפעמים אנחנו רציניים מדי. צריך רק לעלעל בזיכרון, או ליצור סיטואציות חדשות מהן נצחק.
ואפשר גם פשוט להתחיל בחיוך מאוזן לאוזן (וכוס קפה שחור...).

זה לא אתה, זו אני...

זה לא אתה, זו אני.
זה הדבר שהכי חשוב לי שתדע אהוב יקר.
זה לא אתה.
זה לא אתה שמתיש אותי עם מהלכים סבוכים, פוליטיקות ומרפקים.
זו אני שלא בנויה לזה, עדיין לא בשלה לזה, עדיין תמימה מדי לזה...
זה לא אתה, צבא יקר שלי, זו אני.
זה לא אתה עם הבירוקרטיות המפותלות, מסלול האישורים המייגע, והאור שלא תמיד דולק בקצה המנהרה.
זו אני שלא יכולה לקבל "לא", להישגים שאני מנסה להשיג בשתי כפות ידיי.
זה לא אתה, צבא יקר שלי, שמחליף לי כל חצי שנה מפקדים, לפעמים כמה בבת אחת..
זו אני,
שעייפה מלהתנחמד ו"להוכיח את עצמי" בכל פעם מחדש.
זה לא אתה, צבא יקר שלי , שמשתמש וזורק, מסתכל תמיד קדימה ובעיקר על משחק הכסאות שנכון לייצר עבור כולם.
זו אני. זו אני שלא אוהבת לשחק את המשחק הזה, שלא מתחברת לשלשאותיו... לעתיד לא ידוע שהוא יוצר עבורי.
זה לא אתה.
זו אני.

זו אני שלא פעם תוהה האם נועדנו להיות.
אתה תמיד היית בוטח בקשר שלנו. תמיד מסמן "לטווח רחוק", לרוב עם מבט שבע רצון מהזוגיות המורכבת שיצרנו לנו.
זה לא אתה הבוגדני, הלא בטוח, שבליבו מנקר הספק.
זו אני.
זו אני שחוטאת בערגה לזמנים אחרים בהם היה לי פשוט יותר.

זה לא אתה, אהוב יקר.
זו אני.
עוד לבטח אתחבט, אני כל כך קשורה אליך, שעוד יעברו ימים רבים, לבטח גם לילות, של תהיות "דרכנו לאן".
בכל זאת, עברנו כברת דרך, אני ואתה..
לא מעט שנים.
פה ושם אני אפילו מצליחה לזהות חותם קטנטן שהשארתי, כשחברים מזכירים לי נשכחות מחוויות שעברנו ביחד..

ולכן, הכי חשוב לי שתדע אהוב יקר,
צבא יקר שלי,
שמה שלא יהיה, לאן שלא נפנה...
זה לא אתה.
זו אני.

תגידי, בן - את לא יודעת לעשות?

כמה תובנות לגבי התא המשפחתי האידיאלי, כפי שנתפס בעיני חלק ממכריי וקרוביי:
אם אין לי בן ולא יהיה לי בן אני בבעיה.
אני צריכה להוכיח מסוגלות עצמית ו/או זוגית להביא בן, כי 3 בנות זה לא מספיק. וכי עדיין אין לי את שני המינים בתא המשפחתי.
אם היה לי בן ובת ועוד מכל מין, לא משנה מה, אז זה היה מטריד פחות את הסביבה שלי והם היו יותר מוטרדים מאיזה משפט מבריק אחר יש להם להגיד בפתחו של אירוע משפחתי.
אין הבדל עדתי בנושא זה - הצד הפרסי, הצד הסורי וגם הצד התימני של בעלי שיחיה - מוטרדים באותה המידה.
זה עלול להיגמר בבן.
לא באמת, אין לי כח.
זה עלול להיגמר בבת.
ואז לבעלי (שיחיה, כבר אמרנו) בכלל לא יהיה כח.
כפתור ה"את לא יודעת לעשות..." הפעם לא ידליק אצלי את הגן שחייב להוכיח שאני כן, אז חבל על המאמץ.
אם יהיה לי בן, אני אקרא לו עברי והוא יהיה מנהיג.
אחרי שאאובחן כאחת שלוטשת מבט מאוהב באייקון גאה (ומושלם), בצורה שאופיינית לבת שש עשרה טיפוסית, לא יהיה מנוס מלהצהיר שאני לא כשירה להביא בן רק כי בא לי לקרוא לו עברי.
גם אם אני מאמינה לקוראת באצטגנין/בשחור עם שניים סוכר/בטאקי שאמרה לאמא שלי שהוא יהיה ממש חמוד, עדיין - אין לי כח.
 ובכלל - לשם מה צריך בן, עם שלישיית "שוקולד, מנטה, מסטיק" המופלאה והנהדרת שלי?

הפרעת קצב וריכוז

עשר דקות היא עמדה שם לידי, אפילו יותר.
אם היה אפשר לעשות ניתוח מוח תוך כדי תנועה, הייתי מתנדבת לניסוי.
כמות החיים שעברה שם בעשר דקות הללו, בעודה ממתינה לשניה שבה המוח שלי ינוח קצת, ויתרכז רק בה.
היא חיכתה דקות ארוכות.
בדקות אלה העיניים ניסו להתרכז במסך וליישם כמה הערות ("שרק לא אשכח, שרק לא אשכח"), במצגת סופר חשובה-דחופה, אחת מני אלף..
ושיט! מה עם המסמך ההוא שצריך להעביר בזמן, אחרת למישהי סופר חשובה לא תהיה פרנסה.. היא כבר דוקטור ועדיין צריך לתרץ למה רוצים אותה... סוג של בדיחה, נו טוב רק שלא אשכח את המסמך..
גם אני רוצה להיות דוקטור, אבל אין זמן כרגע לחשוב על זה, לקדם את זה...
ושיט! צריך טלפון קטן לתזכר את ההיא ששכחה את ההוא ולמה היא לא מחזירה תשובה מיוזמתה??? את זה רק אלוהים יודע!
ולא דיברתי עם חמותי כבר ארבעה ימים.
קצב קצב קצב, חייבים קצב בחיים, אחרת הכל מונוטוני וסתם משעמם.
יאללה לתקתק עוד משימה.
מולטיטסקינג is my middle name  אז למה זה נהיה כל כך מעיק??
והבחורה הזו שמחכה לידי... באמת שרק רוצה לדעת איך לעזור לי. היא באה במיוחד.
עוד מישהי נכנסת, עכשיו לשאלה קצרה, אני אפילו לא מרימה עיניי מהמסך.. ועונה לה תוך כדי..
אח"כ הצטערתי שלו הישרתי מבט וזרקתי חיוך, בכל זאת אנשים מחפשים את הטאצ' האנושי ולא רק מענה קולי.
ויש עוד משימה סופר-אקוטית אקסטרה-אורדינרית פרג'ליסטיק ויש עוד חצי שעה עד שאני צריכה לצאת
שיט! שכחתי להגיד בצהרון להרדים את הקטנה, הערב יש מופע שממש חיכתה לו
ואי אפשר לאחר
ואי אפשר לאכזב
אבל ההוא, וויניקוט, אמר שגם good enough mother זה בסדר.. העיקר שמשתדלים
ו good enough officer יש כזה דבר??
הנה, הנה, אני איתך חומד, עוד דקה אני איתך
ועוד חצי טלפון להודיע שהכנס שולם ושההיא יכולה להירגע
ועוד חצי מייל כי אם עוד יומיים אני בחופש אז במקום שיהיו 89 מיילים, שיהיו רק 77
והנה, הנה אני איתך.
את נפלאה רק שתדעי, אני לא צריכה שתעשי הרבה, רק תהיי סבלנית להפרעת הקצב והריכוז שפיתחתי לי בשנה האחרונה...
אם ישאלו אותי בניסוי המדובר האם לדעתי הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה מולדת שצריך לטפל בה תרופתית, אני עדות חיה לכך שזו תופעה נרכשת, ובכלל לא מומלצת, גם לאשפים במולטיטסקינג מתקדם!
ולא, לא צריך תרופות, רק סבלנות וחיוך ועוד קצת סבלנות ו...
תזכירי לי על מה רצינו לדבר?

מקור ההשראה

הפוסט הזה מוקדש לזו שאחראית על היותי.
אני חייבת לה כל כך הרבה, שמן הראוי שהפוסט הרציני הראשון יוקדש לה.
כשאנחנו חושבים על מי מעצב אותנו, מי היינו רוצים להיות ההשתקפות שלו, אנחנו פעמים רבות יוצאים מהסביבה הפרטית, המשפחתית ורועים בשדות זרים.
כשאני מסתכלת היום במין בשלות לא מוסברת, על המודל שלי, הרי שאני מביטה בהערצה על לא אחרת מאשר על המלאך עשוי בשר ודם המלווה אותי מאז ולעולם. זו שברוב טיפשות העשר'ה שלי, הדאגתי לא פעם מדי, הרבה מדי. זו שפעמים כפרתי בתכליתה בחיי. בטפשות גמורה. שיכורה מהורמוני נערות.
היום אני מביטה בה מהצד, מגדלת את בנותיי במסירות אין קץ. מוותרת על עצמה למעני, כמו תמיד, אבל באופן שאינו מעורר זלזול, אם כי המלכה.
והיא אם כל האמהות.
ואם לרגע היו מספרים לי היום שהאשה הזו חצתה גבולות אויב, על חמור, בורחת מסמטאות דמשק באישון לילה, מלווה באחות שצריך להדריך, כשכל אמונה נתון בלבנוני אחד... לעולם לא הייתי מאמינה.
היא???
ואם לרגע היו מספרים לי שהיא נצרה את הסוד ולא שיתפה את הוריה, פשוט נעלמה עם אחותה ביום בהיר אחד, מגנה על הוריה מתחקורי הסורים, שהרי אם יידעו, ייסוריהם יהיו קשים והעינויים... יותירו צלקות וחרכים...
היא???
אם לא הייתי גודלת על ברכי הסיפורים מדמשק, הילדות הענייה והרצון לבנות בית, עם יהודי, בישראל, אז לא הייתי מאמינה. לא עליה.
אבל גדלתי, "לבת יהודיה שאינה עשירה לא היה שום סיכוי.." כך אמרת. ובשלהי גיל 23 לקחת את אחותך ועשית את הבלתי ייאמן.
הסיפור שלך מדהים בכל קנה מידה. עוד אכתוב עליו בהרחבה, בהקדשה לכל שעל.
היום אני רוצה לקדש את ההשראה שאת עבורי אמא.
השראה לעשות את הבלתי ייאמן רק בכוח הרצון והאמונה שהחיים לא מכתיבים לך את גורלך אלא הוא בידיך בלבד.
אם אצליח ליישם ולו במעט - אותך, הרי שהראיתי לבנותיי את כוחה של השראה.

איך פוסט נולד

ואו. פוסט ראשון בבלוג.
ניסיוני. עוברי. אבל חלק בלתי נפרד מאבולוציה מתבקשת.
זה מסוג הפוסטים התמימים שכאשר חוזרים אליהם בחלוף מספר שנים, תוהים עד כמה מצחיק כתבנו את שעל ליבנו.
זה מסוג הפוסטים שמנסים לחדד את האות שתצטרף לאות ואז למילה, הכי מתוחכמת ever!
זה מסוג הפוסטים שכותבים בעייפות אין קץ אבל חייבים לכתוב כי הבטחנו לעצמנו. ולא כדאי לאכזב את עצמנו.
זה מסוג הפוסטים שבסופם נאמר לילה טוב. וניפגש בשמחות ובסיפורי פלאות.
לילה טוב.
ניפגש בשמחות.
ובסיפורי פלאות.
ומזל טוב לי על הקמת הפוסט :-)