סוף ספטמבר.
אם מישהו היה מספר לי איך אני מדמיינת את סוף השירות שלי סביר שהייתי עונה: ברור!! מסיבה גדולה! רצופה הודיה לאנשים שליוו אותי בדרכי, למפקדים, לעמיתים ולחברים שהיה להם חלק משמעותי בחיי.
אבל המאורע המיועד צפוי בעוד פחות מחודש וכל שעובר בראשי זה האם זה בסדר להיפרד בקול ענות חלושה.
בלי הילולה. בלי כל מאורע.
להיעלם מהנוף שגם כך מורגל בתחלופת אנשיו וסביר להניח שיום לפני... כבר לא יחוש בהיעדרותי הכה צפויה ומדוברת.
והרי יש כאלה שעוד מופתעים לראותי במסדרונות היחידה היקרה לי כל כך.
האם את עוד כאן??
מותירים אותי תוהה ומשתהה כמה משלים אנו את עצמנו בחשיבות שאנו מייחסים לתפקידנו, למהותנו, להיותנו חלק.
תהילת עולם שפסה בהינף סמול טוק.
והמלנכוליות הזאת? התהיה הפילוסופית...
זה לא מתאים לך, יגידו קרוביי, את תמיד עושה הכל בחיוך ענק, ועם מבט נוצץ אל העבר ואל העתיד באותה נשימה.
וזה אכן המצב. כלומר, מצב הצבירה הבסיסי שלי.
אבל כשאני חושבת על עוד שבועיים מעכשיו, נשימתי נעתקת. כסות דקה של עצבות מלווה גם את בחירתי הבוגרת, האותנטית והמפוכחת ביותר.
אני שלמה עם הבחירה. לא חרטה בליבי היא.
כי אם תהייה כנה.
האם כך חשבתי שיהיה כשאסכם פרק משמעותי זה בחיי?
בשאלות? בהרהורים?
האם??
וכשאני בוחנת את התקופה המשמעותית הזו,
אני גאה בה כל כך.
גאה בי כל כך.
גאה בנחישות שלי ובתפקידים שלקחתי על עצמי.
גאה בצבא וביחידה שלקחתי בה חלק, עד שלעתים היה נראה כי היא משתלטת על כל פיסת חיים אמיתית אחרת שהיה לי בה מקום.
גאה בטעויות שלי. גאה בסכינים שנדקרו בגבי והותירו אותי שותתת דם תקופה ארוכה וכואבת מדי. אך יותר מכך גאה בלמידה ובטפיחות על השכם.
של מפקדיי אליי אך בעיקר שלי לפקודיי.
גאה גאה גאה. פרסיה.
והאם רק גאווה בליבי??
מה עם קצת ענווה? הרי יודעת אני שגם טעויות היו מנת חלקי. טעויות ומבוכות אינספור.
וכעת?
הבלבול ניכר. גם בכתובים.
הרגש, לאחור ולפנים. מה מרגיש לי עכשיו?
מרגיש לי אבסורד לנסות להיפרד מלמעלה מעשרה מפקדים שהיו לי בשמונה השנים האחרונות.
האם הייתי משמעותית בחייהם כפי שהיו הם בשלי?
וחבריי?? ועמיתיי??
עמיתיי אינם קשורים לחבריי וחבריי אינם קשורים למפקדיי וכל ניסיון כפוי להכפיף את כולם תחת כיפת פרידה אחת, הזוי הוא ובזוי הוא.
האם לא ארצה לחלוק להם כבוד? לומר שלום?
סתם כך עוברים דף לפרק הבא?
בלי הקדמות? בלי עכבות?
כותבי התנ"ך אלופים היו בסגירת דורות שלמים באבכת פסוק. ויעקב עבד בעבור לאה שבע שנים. ובעבור רחל שבע שנים נוספות.
מה את עושה עניין??
ובכלל, בספר ימיי, כשאספר על מעלליי לכל המעוניין לשמוע, האם ארצה לזכור את תהיותיי אלה? האם ארצה לתת להם מקום של ממש?
דומני, כי עם כל הנהי שבדבר...
גם קול ענות חלושה הוא דרך להיפרד ולסכם תקופה.
העתיד כבר די מסותת,
ולעתים, מוטב לא להישיר מבט לאחור.
שאלות שנשאלות ברגע האחרון מקשות על החזקה שבהחלטות.
לעת פרידה יש אידיאליזציה מופרזת של מי שאתה נפרד ממנו ואפילו המדים נראים הדבר הכי יפה עלי אדמות. הם וסיכת הקצונה, והיחידה. ואפילו הכומתה המעוכה.
ואם להודות על האמת, בפרידה כזו יש מן הצניעות שלעתים חסרה כל כך. ויש מן הכנות.
בניסיון כן להימנע מלעמוד בסיטואציה שבה מהללים את שמך עד זוב דם, כי ביום המחרת כבר כסאך ירומם בידי אחר וראוי ממך.
ארוכה היא התהייה, המלנכוליה.
אך זהו טבעה של פרידה. לצרוב חזק בעור. בלב.
להזכיר נשכחות. להביט במראה אך בעצם בעצמך פנימה. ממי נפרדים? מחלק ממך, שהיה חלק מהחברות, מהפיקוד, מהיחידה, מהביחדנס. מהחיוכים המשותפים, מהחרדות על מה יילד יום, מהתלונות על מעשי איוולת כאלו ואחרים ומהרגעים האמיתיים של קירבה שהעזנו ליצור בדרך.
וכן... די ידעתי שגם הדמעות יגיעו.
לא בכל יום אתה משנה חיים שלמים.
בלבושך, בניב שפתיך, במעות שתכניס לפיות ילדיך. במאמץ שתעשה להצדיק את צעדיך.
את מאוויי ליבך.
לא בכל יום אתה נפרד מהחוכמה הבלתי נלאית של סובביך, מהאתגרים היחודיים, מהחשיבות שבשליחות כפי שמאז ומעולם חשת שמניעה אותך קדימה.
ולא בכל יום אתה נפרד מהידיעה שפעם, לפני לא הרבה מאוד זמן, עוד היית חלק.
אז כשתגיע העת
להיפרד באמת,
נדמה לי שמוטב וראוי כי ייעשה הדבר
לא בגינוני מלכות או בתכנון מדוקדק לפרטיו,
אלא באופן הראוי והכנה במהותו.
בקול ענות חלושה.
אם מישהו היה מספר לי איך אני מדמיינת את סוף השירות שלי סביר שהייתי עונה: ברור!! מסיבה גדולה! רצופה הודיה לאנשים שליוו אותי בדרכי, למפקדים, לעמיתים ולחברים שהיה להם חלק משמעותי בחיי.
אבל המאורע המיועד צפוי בעוד פחות מחודש וכל שעובר בראשי זה האם זה בסדר להיפרד בקול ענות חלושה.
בלי הילולה. בלי כל מאורע.
להיעלם מהנוף שגם כך מורגל בתחלופת אנשיו וסביר להניח שיום לפני... כבר לא יחוש בהיעדרותי הכה צפויה ומדוברת.
והרי יש כאלה שעוד מופתעים לראותי במסדרונות היחידה היקרה לי כל כך.
האם את עוד כאן??
מותירים אותי תוהה ומשתהה כמה משלים אנו את עצמנו בחשיבות שאנו מייחסים לתפקידנו, למהותנו, להיותנו חלק.
תהילת עולם שפסה בהינף סמול טוק.
והמלנכוליות הזאת? התהיה הפילוסופית...
זה לא מתאים לך, יגידו קרוביי, את תמיד עושה הכל בחיוך ענק, ועם מבט נוצץ אל העבר ואל העתיד באותה נשימה.
וזה אכן המצב. כלומר, מצב הצבירה הבסיסי שלי.
אבל כשאני חושבת על עוד שבועיים מעכשיו, נשימתי נעתקת. כסות דקה של עצבות מלווה גם את בחירתי הבוגרת, האותנטית והמפוכחת ביותר.
אני שלמה עם הבחירה. לא חרטה בליבי היא.
כי אם תהייה כנה.
האם כך חשבתי שיהיה כשאסכם פרק משמעותי זה בחיי?
בשאלות? בהרהורים?
האם??
וכשאני בוחנת את התקופה המשמעותית הזו,
אני גאה בה כל כך.
גאה בי כל כך.
גאה בנחישות שלי ובתפקידים שלקחתי על עצמי.
גאה בצבא וביחידה שלקחתי בה חלק, עד שלעתים היה נראה כי היא משתלטת על כל פיסת חיים אמיתית אחרת שהיה לי בה מקום.
גאה בטעויות שלי. גאה בסכינים שנדקרו בגבי והותירו אותי שותתת דם תקופה ארוכה וכואבת מדי. אך יותר מכך גאה בלמידה ובטפיחות על השכם.
של מפקדיי אליי אך בעיקר שלי לפקודיי.
גאה גאה גאה. פרסיה.
והאם רק גאווה בליבי??
מה עם קצת ענווה? הרי יודעת אני שגם טעויות היו מנת חלקי. טעויות ומבוכות אינספור.
וכעת?
הבלבול ניכר. גם בכתובים.
הרגש, לאחור ולפנים. מה מרגיש לי עכשיו?
מרגיש לי אבסורד לנסות להיפרד מלמעלה מעשרה מפקדים שהיו לי בשמונה השנים האחרונות.
האם הייתי משמעותית בחייהם כפי שהיו הם בשלי?
וחבריי?? ועמיתיי??
עמיתיי אינם קשורים לחבריי וחבריי אינם קשורים למפקדיי וכל ניסיון כפוי להכפיף את כולם תחת כיפת פרידה אחת, הזוי הוא ובזוי הוא.
האם לא ארצה לחלוק להם כבוד? לומר שלום?
סתם כך עוברים דף לפרק הבא?
בלי הקדמות? בלי עכבות?
כותבי התנ"ך אלופים היו בסגירת דורות שלמים באבכת פסוק. ויעקב עבד בעבור לאה שבע שנים. ובעבור רחל שבע שנים נוספות.
מה את עושה עניין??
ובכלל, בספר ימיי, כשאספר על מעלליי לכל המעוניין לשמוע, האם ארצה לזכור את תהיותיי אלה? האם ארצה לתת להם מקום של ממש?
דומני, כי עם כל הנהי שבדבר...
גם קול ענות חלושה הוא דרך להיפרד ולסכם תקופה.
העתיד כבר די מסותת,
ולעתים, מוטב לא להישיר מבט לאחור.
שאלות שנשאלות ברגע האחרון מקשות על החזקה שבהחלטות.
לעת פרידה יש אידיאליזציה מופרזת של מי שאתה נפרד ממנו ואפילו המדים נראים הדבר הכי יפה עלי אדמות. הם וסיכת הקצונה, והיחידה. ואפילו הכומתה המעוכה.
ואם להודות על האמת, בפרידה כזו יש מן הצניעות שלעתים חסרה כל כך. ויש מן הכנות.
בניסיון כן להימנע מלעמוד בסיטואציה שבה מהללים את שמך עד זוב דם, כי ביום המחרת כבר כסאך ירומם בידי אחר וראוי ממך.
ארוכה היא התהייה, המלנכוליה.
אך זהו טבעה של פרידה. לצרוב חזק בעור. בלב.
להזכיר נשכחות. להביט במראה אך בעצם בעצמך פנימה. ממי נפרדים? מחלק ממך, שהיה חלק מהחברות, מהפיקוד, מהיחידה, מהביחדנס. מהחיוכים המשותפים, מהחרדות על מה יילד יום, מהתלונות על מעשי איוולת כאלו ואחרים ומהרגעים האמיתיים של קירבה שהעזנו ליצור בדרך.
וכן... די ידעתי שגם הדמעות יגיעו.
לא בכל יום אתה משנה חיים שלמים.
בלבושך, בניב שפתיך, במעות שתכניס לפיות ילדיך. במאמץ שתעשה להצדיק את צעדיך.
את מאוויי ליבך.
לא בכל יום אתה נפרד מהחוכמה הבלתי נלאית של סובביך, מהאתגרים היחודיים, מהחשיבות שבשליחות כפי שמאז ומעולם חשת שמניעה אותך קדימה.
ולא בכל יום אתה נפרד מהידיעה שפעם, לפני לא הרבה מאוד זמן, עוד היית חלק.
אז כשתגיע העת
להיפרד באמת,
נדמה לי שמוטב וראוי כי ייעשה הדבר
לא בגינוני מלכות או בתכנון מדוקדק לפרטיו,
אלא באופן הראוי והכנה במהותו.
בקול ענות חלושה.
