לא גיבורה כמו פעם

היום. אני כבר לא גיבורה כמו פעם.

בית ספר יסודי. שיעור בתנ"ך. דווקא אוהבת את הנושא, המורה, אבל מפטפטת בלי סוף.
רומו של עולם, בכל זאת.
ואז היא פנתה אלי, המורה: "קראי בבקשה את התשובה לשאלה הראשונה של שיעורי הבית".
שית, דווקא הפעם לא הכנתי (אמר לי בדאגה מהולה בחשש מהבאות הקול הפנימי שלי), אבל מרוב בושה הצהרתי בנונשלנטיות בלתי מוסברת: "בסדר גמור".
והתחלתי לקרוא - מדף ריק לחלוטין - את התשובה לשאלה.
כנראה שירום הודו היה איתי ברגעים האלה, כי אין לי כל דרך להסביר איך עברתי באצבעי מילה מילה והקראתי דבר שמעולם לא נכתב.
כשהרגשתי אותה מתקרבת, נזל הדם מפניי.
שית, חזר אלי הקול הפנימי, לא מספיק היא תראה שלא הכנתי באמת שיעורים, אלא תיווכח ששיקרתי לה במצח נחושה.
ואז (שוב, לא ברור לי איך) התרחקה ברגע, ספקה כפיים וביקשה מכל תלמידי הכיתה לגשת אלי בהפסקה ולהעתיק את התשובה שלי לשיעורי הבית, "כי ככה צריך לעשות".
 אלוהים עדי שעד שחזרה נשימתי ונשמתי אליי, נחוץ היה שהצלצול יגיע והמורה תצא מטווח סכנה.
אין לי מושג מה היתה השאלה, וגם אין לי מושג מה היתה תשובתי וכיצד עניתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.

דקה לפני באג אלפיים. טיול "אחרי צבא" לארץ החופש. משהו בטיולים חוצי-גבולות גורם לנו לפעמים לאבד משהו ולא ברור אפילו מה.
השכרון בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הביאני אז להישאר לבד, בחזקת צעיר שהכרתי בדיוק שבוע לפני, בטיול משותף לווגאס. היום, התאמצתי להיזכר בשמו. אז, הוא היווה תחליף מפוקפק לדבר האמיתי שלימים זכה לכינוי האקס המיתולוגי.
הוא חיפש עבודה, אני מצאתי. הוא חיפש קביעות, אני התפרפרתי.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.

פלמה דה מיורקה. חצי דקה לפני תחילת האוניברסיטה. חופשת חלומות עם חברת ילדות טובה. אחרי סנגריה אחת או שתיים, בחברת ישראליות שהכרנו תוך כדי תנועה, התוודענו לחבורת ספרדים/איטלקים/לבנונים/מי זוכר וזרמנו איתם הביתה.
אלוהים שישמור! אני מספרת את זה לעצמי היום ופשוט לא מאמינה, אבל יש משהו באווירה הפורימית משהו, עד-דלא-ידע, שהסנגריה והפרצופים המסוקסים של החבר'ה הטובים מערפלים כל דרך לשיקול דעת אמיתי ושפוי. למודאגים ניתן לספר שהג'נטלמניות זרמה כמו יין, ואסון אמיתי לא באמת קרה.
מה שבטוח, היום אני כבר לא גיבורה כמו פעם.

סיני. הפעם, חברת בגרות טובה אחרת מעבירה איתי זמן איכות משובח, היכן שבעבר היווה עבור כל ישראלי אתר תיירות בסיסי ברזומה.
גם שם, השילוב של מדבר וים עושה את שלו. רק שהפעם שיחה עם בדואים תושבי המקום נגמרה בכך שלאחד אני מוכרת את נעליי ונותרת יחפה אך מאושרת, מסיבוב "ארוך" על סוס פראי על חופי הדיונות בסיני. את היבלת שטיפחתי עד שהגעתי הביתה, שחורה משחור, עד היום רגלי זוכרת.
מה שבטוח, היום אני לא גיבורה כמו פעם.

סיפורי "גבורה" כאלה, יש ודאי עוד כהנה וכהנה,
אך הערב נוכחתי, כי אין בהם כדי להחזיר גלגל - ולא חשוב מהיכן החל במסעו.

לקראת לילה. רצון פשוט להשיל מעליי את תחושת המעמסה שיצרו במהלך החג ארוחות האינספור הובילה אותי לצאת להליכה. הוצאת אנרגיה טובה מכדי לדוש בשובלי העודפים שיותירו הארוחות וכן בצלקות הנפשיות שיותירו על גופי. אז יצאתי. הכי פשוט ביקום. כולה הליכה, לא בשתיים בלילה, כמו פעם. לא על סוס פראי, כמו פעם. לא בעיר הגדולה לבד, כמו פעם ולא במצח נחושה כמו פעם. הליכה. אבל השקט הזה, צרצור הצרצרים והחושך בסמטאות הצדדיות, הוביל אותי למסקנה אחת ניצחת. הזמן עשה את שלו.
 ואני לא. גיבורה כמו פעם.


**כל המחליף "גיבורה" ב"טיפשה" הרי זה משובח. זו התובנה שחוכמת חיים יוצרת עם הזמן...

שיר ערש חרישי

שוב הקטנה שלי זורקת אותי שנים אחורה
לרגעים הראשונים שבהם אחזתי בה
ושרתי לה שיר ערש חרישי.
כשניסיתי לשיר לה את השירים ששרתי לאחיותיה
זה לא באמת צלח..
משהו בי
בבטן
סירב לשתף פעולה.
ושרתי לה שיר אחר,
שלימים הפך להיות "השיר שלה", רק שלה.

הערב, היא ביקשה ממני שאשיר לה את אותו השיר.
"אמא, זה נעים לי, שירי לי את השיר של הלילה".
בהתחלה לא הבנתי למה היא מתכוונת, אבל היא התעקשה והפצירה בי.
"השיר של הלילה, השיר של הלילה", "השיר שלי".
ואז נזכרתי.
כבר הרבה זמן לא שרתי לה, היא כבר לא תינוקת וגדולה מכדי שאשא בזרועותיי ואערסל.
אבל הערב שרתי, כפי ששרתי בימיה הראשונים ובחודשים הראשונים של חייה.
"זה הרוח, זה הרוח השובב, זה הרוח שהביא עמו הסתיו".
פשוט פשוט, קטן קטן, אבל נעים. חרישי.
זה השיר שלה. מדהים איך הוא מייצג אותה כל כך, איך הוא שלה ורק שלה. הרוח הסתווי השובב...

ולא הבנתי זאת עד שלא חשבתי על השיר שהבטן בחרה לשיר לאחותה.

אחותה הפראית יותר, לא שובבה כמו הרוח,
אך שלבה החם והווייתה מבטיחים לי שנות התבגרות מאתגרות במיוחד.
"שחרחורת יקראו, כל יורדי הים.."
זה השיר שלה. לא ייאמן איך הוא מתאים לה,
ומי חשב על זה בכלל בימיה הראשונים, בחודשים הראשונים של חייה. כשהניסיון להרגיע ולהשקיט לווה תמיד בלחן הזה, ובמילים שנדמה שיועדו רק לה.
"שחרחורת, יפיפית כל כך. בעיניך אש בוערת, ליבי כולו שלך".
והשיר כולו שלה. חמה ואהובה, מפלרטטת בעיניה הקסומות. שחרחורת.

ולבכורה, שיר שונה בתכלית.
גם אז הבטן בחרה את השיר הזה,
גם התאים הוא לה כמו כפפה ליד, מה שלימים יתברר כסיפור שאינו בדיה, אך להסבירו בלתי ניתן.
"מאמי מאמי..",

השיר ששרה לי אמי..
בטוחה הייתי כי השיר הזה ילווה את כל בנותיי,
אך שמור ונצור הוא לבכורה מביניהן.
לרגישה מביניהן. לאצילית.
"אמרי לי עוד היום, את שאמרת לי בעבר..."
והרצון לשמור עליך מכל משמר, ולגונן,
אפיין אותנו עוד אז בימייך הראשונים, בחודשים הראשונים של חייך.
ילדת קריסטל. שמורה מכל משמר.

זה מאוד עמוק, וקשה להכלה,
אבל בעיני זו תעלומה מהסוג שנפלא לתהות אודותיה.
ומי היה מעלה על דעתו ששיר ערש,
פשוט פשוט וקטן קטן, חרישי...
יהווה עבור כל אחת כמעין מראה המשקפת במעט, את מה שהיא ואת מי שהיא
היום.

נרטיבים

באיזשהו שלב אצטרך להכריע..

לאיזה נרטיב להאמין.

מרוב סיפורי בדים, כבר לא ניתן לדעת

איה השמאל, איה ימין..

מה אמיתי? מהי בדיה?

מהו תוצר של אשליה

וממלאים את ראשך במעשיות אלף לילה ולילה

ובטוחים שאת הכל גומע אתה בשקיקה

אם ידעו כמה ספק מטיל אתה במילותיהם

סביר שהיו הם מדברים בצנעה

ולא מוסיפים ומפליגים במעשיות

על ההוא שביקש, על ההיא שהבטיחה

על ההם שהביכו ואולי גם עליך, 

והיו ממעיטים בדברם דיבורים

היו 

פשוט 

שותקים.

נרטיבים נרטיבים

מרוב נרטיבים אין דרך להבחין

מי דובר אמת, ומי כלל לא אמין

מי תוכו כברו

מי אלוהים משיחו

מי ילך איתך באש וגם במים

ומי עליך לא יחשוב פעמיים

נרטיבים

בכולם אתה מוזכר

לעתים מוחמא, לעתים מושחר

ומרוב סיפורים ובדיות

לא יכולת להיות או לא להיות

לו יכולת לשמוע אחת ולתמיד

סיפור אמין, אחד ויחיד

בלי דמיונות בשפע, 

בלי מהלכים ברקע

נרטיב אחד שיסופר

שהחיבור למציאות בו אינו מוסתר

והאמת ממנו תנבע ותבעט

ותבחר לאמצו באחת

ולא תיחשב תמים, נמהר או אף תמוה

פשוט תשמע סיפור שהסוף בו כבר ידוע

ואין מאחוריו שום תכך

שום מזימה שום סקנדל

רק נרטיב סתמי

סיפור פשוט ודל

אך עם קשר אמיץ להווה,

לעבר הנוכח ולעתיד אפשרי

נרטיב שכזה אבקש לי, 

אחד 

שגם אין לו שני.

פרח לב הזהב

בשונה מהסיפור המקורי של פרח לב הזהב, שבו הילד, המחפש מזור לאמו, עושה דרך ארוכה במטרה למצוא את אותו פרח נדיר, שיציל אותה ...
אני - את הפרח הנדיר שהביא מרפא לעצמי - מצאתי על בסיס תחושת בטן חזקה וכימיה שנוצרה עוד על גלי האתר.

כמו תמיד האינטואיציה הובילה לבחירה.
פעם חשבתי שזה רע, או לכל הפחות לא "מקצועי" ולא יסודי מספיק. היום אני מבינה שזו אני.
לשמחתי הרבה לפרח לב הזהב סגולות מיוחדות שאפשרו לי  לשכלל את הכלים שבידיי.
היום אני משלבת בירור, בחירה מודעת, מושכלת, עם אינטואיציה - בזכותה. בזכותו. זן נדיר במיוחד של פרח לב הזהב שזכיתי למצוא.

הכל התחיל הרבה לפני. אבל בעצם - בשיחה ראשונית, מהוססת, שלאחריה התלבטות. אחרי הכל, לא כזה פשוט לעזור לעצמך.
קל ופשוט יותר לעזור לאחרים.
ובאמת - למי יש זמן בטרפת של החיים לקחת רגע ולהקדיש אותו לעצמך.
אז רגע - זה לא היה - היה זה תהליך ארוך שנוהל בכישרון נדיר.
תהליך של הצלה.
לא פחות.

והאמת?
היא תפסה אותי בשאול. במצולות. בקרקעית.
כבר לא ידעתי מה אני אומרת..
ולמי..
איפה אני בכלל בכל הסיפור הזה
ולאן אני ממשיכה
והאם...
כן, גם מחשבות על האם חלפו שם.
ולשם מה. זו מחשבה שכל הזמן היכתה בי.
מה הטעם? למי? למה?
ומה זה הדיכאון הזה שהשתלט עליי? זו לא אני!!!!
אני תמיד רואה ורוד! יפה! את המרגש והחיובי שבחיים, אז איך זה שהכל שחור, חנוק ולא ברור??

ובאופן בלתי מוסבר, היא זיהתה את מה שאני כבר שכחתי. היא שאלה את כל השאלות שנמנעתי מלשאול את עצמי. היא היתה עקבית, רציונלית, ביקשה להבין מי זאת המבוהלת שיושבת מולה.
איך אפשר לתת לה כלים ולאמן אותה לצאת מהמציאות המוזרה שנכנסה אליה.

היא לא הכירה אותי.
זה הדבר שהכי הולם לי בחזה.
היא לא הכירה, ובכל זאת ידעה לאחוז בידיי, אי שם בקרקעית המצולות, ולהגיד לי:
חמודה, התבלבלת, כאן זו לא סביבתך הטבעית.
בואי נצא, נעלה למקום שיותר טבעי לך, לאוויר שתשאפי מלוא ריאותייך.
תראי, שכשתביטי בנוף המוכר לך, מעל לפני המים, תזכרי מי את. תמצאי את הדרך חזרה לעצמך.

והיא ליוותה אותי כל הדרך עד לנשימה הזו, הגדולה, של אוויר מוכר ומבורך. שאחוז החצמן שבו הוא זה שמשפיע עליך לחייך חיוך מהבטן ובכל רגע נתון.

מי שמבין בעלייה הנדרשת מהמצולות יודע להגיד שאסור לעלות מהר, אחרת הריאות ניזוקות והנזק בלתי הפיך.
אז עלינו לאט, יד ביד, באופן מדוד, בשיטה עקבית ומופלאה של בירור עצמי, עומק הבחירה, עמק הבחירה, ותוך שאני בכל צעד ושעל - בלב העניין.

לא אחרים, שאת ליבם ורצונם השתדלתי להגשים בכל כוחי, כל הזמן. כי אם את רצוני. אני. אני. אני.

האמת?
אין לדעת לאן תוביל הדרך, וזה אפילו לא חשוב.
אני כמו שתי מזוודות הנוסעות על שני מסועים בדרך, לכאורה, לשני יעדים שבאופק. אבל אני אותה המזוודה עם אותה התכולה, והיעד הוא מאוד ברור. היעד הוא הדרך.
וגם את ההבנה הנדירה הזו (עבורי), הפרח הנדיר שלי איפשר לי להריח, לנצור.

והיא הצילה אותי. בדיוק כמו שהפרח הנדיר הציל את אמו של הילד המבוהל.
ואין יום ואין דקה שאני לא מודה לה על ההצלה הזו.

ואם תחפשו את פרח לב הזהב הזה לעצמכם, לעצמיותכם, תדעו שקוראים לו: נורית נחום הורביץ.

החלומות הכי פשוטים/הדרך אל הקוסם

שביל האבנים הצהובות הוא השביל שלקח אותם אל הקוסם.
קוסם גדול בארץ עוץ - יעד נכסף ללא צל של ספק.

ובדרך - דמיון, לב, שכל, אומץ וחברות עשו דרכם אל היעד המיוחל. להוציא מעצמם משהו אחר. את החולשה להפוך לעוצמה. למצוא את עצמם במלוא הדרם.

לפעמים, כשיש לנו שביל כזה צהוב וברור, זו באמת לא בעיה להגיע ליעד, בטח לא כשזה קוסם שאמור לומר לנו שמה שבאנו איתו כחסך, בעצם נמצא בתוכנו.

אבל כשאנחנו לא בטוחים בשביל, אז כל המסע הופך מעורפל וצריך לזכור בשם מה ולשם מה יצאנו לדרך, אי שם בשלהי העשורים הקודמים של חיינו. כשהצבענו על מה שאנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים.

אז (בכתיבה אבסורדית שמשקפת את האבסורד, ומציקה כמו סאטירה טובה, אבל לא טובה כמו סאטירה)...

בשם האבנים הגדולות: אמהות, נתינה, משמעות.
בשם אבני החצץ שבדרך.

בשם הרצון הבסיסי להיות אמא - נוכחת.
בשם האילוצים וחוסר הסבלנות שבעקבותם.

בשם הרצון להגביה עוף.
בשם הפחד מהיחבטות באדמה.

בשם המשמעות והאקסטרה-מייל האישי.
בשם הטראומה והצלקות על עורי.

בשם החיים הבנאליים, הרצון הפשוט לנדנד בשעת בין ערביים נדנדה.
בשם הרצון הבסיסי להגשים עבור אחר עוד משאלה.

בשם הכתיבה החופשית, הפתוחה, נטולת העכבות.
בשם הימנעות מחרוזים, כללים ושבלונות.

לשם היד הקטנה המחזיקה בידי
לשם הראש המונח ברוגע על כתפי
לשם הקרדיט ונטייה גנטית לתחושת גאווה
לשם שחיה במצלול ז'ול ורן או בצוללת צהובה
לשם הריפוי והסדרת הנשימה
לשם עצירת הסחרחרה בראשי מחוסר החלטה
לשם השיעור על צניעות ומחיריה של יוהרה
לשם הסבלנות הנדרשת דווקא כשמטיילים בעמק ירוק רחב ידיים, נטול סלעיה
לשם הסדרת המילים לסדר הגיוני
לשם השבת עצמי לעצמי

לשם השבת חיוך אמיתי ולא טרוד למראה חיוך של ילדים,
חברים,
או אחרים משמעותיים
לשם הפסקת השימוש הלא טבעי במרפקים.
לשם הדמיון, השכל, האומץ, הלב והחברות שבפנים.

לשם הגשמת החלומות הכי פשוטים.

אני - כולן

החודש חל יום האישה הבינ"ל.
משום מה זה אירוע שבכל פעם מרים אותי להנחתה. על אחרים, ועל אחרות.
על ההסתכלות הזו על משמעות הדבר "יום האישה" כשלמעשה אין "יום הגבר".
ואז מתחילות השאלות.
אני פמיניסטית? אני שוביניסטית? למה זה מעורר בי בכל פעם את הרצון לדוור את האג'נדה שלי לעניין?
אבל זה מעורר, אז אני נכנעת והרי האג'נדה שלי לשנת 2014 (חדי ההבחנה ישימו לב שהיא עברה מטמורפוזה קלה עם השנים):

אני כולן.
אני גאה בנשים שעושות מעשה, שהולכות נגד הזרם כדי לבסס את מעמדן ולא נרתעות מאזורים "גבריים" בהם דורכות.
מתמוגגת בכל פעם שאישה מקודמת, רוטנת בכל פעם שאישה נתקלת במכשול על רקע היותה אמא. או "אשה" שלא מבינה וחסרה את "הרקע המתאים".
רחמנא לצלן, אף אחד לא מעיז בעידן הנוכחי להגיד לאשה "את אשה ולפיכך לא רלוונטית", זה אפילו אסור על פי חוק (התקדמות מרשימה יש לציין)
לומר בגלוי את מקור השלילה? No way!
אבל לכולם ברור מהו.

אני שונאת את שורפות החזיות למיניהן. למה לשרוף? פריט כל כך סקסי שכיף להוריד. למה לשרוף??
חולה על הגברים שעוד נותר בהם ניצוץ של ג'נטלמניות. אין כמו גבר ג'נטלמן לגרום לך להרגיש כמו אשה. ואין כמו ההרגשה הזאת.
פאם פאטאל.

אוהבת את הלוחמנות הנשית האקטיביסטית. את התעוזה, מוקסמת מנשים שהיו nothing והיום אי אפשר לתאר את ההיסטוריה ו/או את ההווה, קל וחומר את העתיד - בלעדיהן.

ולא בלי בתי.
משרישה לבנותיי בכל יום ובכל לילה (גם בהיעדרי) את הנחת המוצא האחת והיחידה הקיימת מבחינתי: להכל את מסוגלת. הכל.
אין דבר העומד בפני הרצון.
תרצי - תשיגי. תעבדי קשה, תרקי דם בדרך, תשלמי מחירים בעצימות משתנה - אבל תשיגי!
אין דבר שיעמוד בפניך.
העיזי לדמיין ומה שתחלמי עליו ותאבקי עבורו - יתגשם.
כל פעם שקשה לבנותיי אני נדלקת.
יאללה בואי ננסה שוב. ושוב. עד שהן מצליחות. עד שהן מפצחות את המאורע. וחשות הצלחה.
לא עוזבת רגע לפני. עד שיצליחו. עד שיעלו על הרעיון היצירתי שיאפשר להן להצליח.
הגדולה כבר אומרת "די אמא, אני יודעת, אין דבר העומד בפני הרצון"... ואני חשה גאווה גדולה. העיקר שהיא יודעת. אני הרי אמשיך לנדנד.

אבל אני גם גם לא מבטלת את נשיותן.
הן מדהימות כשהן מתגנדרות, החצאית המתנופפת היא כבר שם דבר, וכל צמיד שהקטנה עונדת כדי להיות יפה רק מרחיב את החיוך שלי יותר.
מבחינת זוגיות - שיבחרו את מי שבא להן. אני בעד כולם. אבל שונאת את ההתחסדות של אלה המקטרגים את המונחים "בעל ואשה".
סליחה.
הוא בעלי ואני אשתו.
על כל המשתמע מכך. על המשמעות הגלויה, החבויה והמעורטלת. מה רע בכך??
"בן זוגי" - לא רק שזה נשמע אינפנטילי. זה אינפנטילי. כרתנו בעלות. לא פחות מזה.
מה לעזאזל הבעיה?
המתחכמים יגידו שמדובר בבעלות ואת לא רכוש של אף אחד. צודקים. ולא צודקים. גם אם הוא ייקרא בן זוגי זה לא ישנה דבר. אנחנו בברית נפלאה שאפשר להתפלסף עליה עד מחרתיים, אבל הטרימונולגיה עליה כל כך זניחה שכואב לי על השורות שאני "מבזבזת" עליה כעת.

אני.
כולן.
ואני מציעה לכולן להישאר כולן.
ולהישאר באזור הבחירה. מה להיות? איך להיות?
זה לא באמת משנה. העיקר שקולנו יישמע. שלא נוותר או נבטל את היותנו. נשים.
שבוחרות מה הן.
אני כל פעם זורקת את עצמי לעולמות אחרים וטוענת שבמקומות אחרים בעולם אין את זה.
לנו יש.
 Let's embrace it
(בעברית זה נשמע כמו לחבק עץ... אז סלחו לי)
תבחרו. ותהיו.
כולן.

אלוהים שלי, רציתי שתדע - תודה!

אלוהים שלי, רציתי שתדע
שממש, אבל ממש
בא לי להגיד לך תודה.
לא בא לי לבקש כלום
נתת לי מספיק
אבל בא לי שתשמע את התודה שלי.
אתה קורא בלוגים?
פייסבוק?
מקווה שכן.
כי נראה לי שזו הדרך שבה עולם שלם מתקשר כרגע, וחבל שתפספס.
בכל מקרה - רוצה שתקרא, שתשמע.
תודה!
תודה שאתה מאפשר לי להשפיע, בדרכי שלי
על סובביי. לכל אחד יש את הדרך שלו להשפיע, תודה שאתה מראה לי שהדרך שלי - משפיעה.
תודה על הבנות שלי. אחת אחת עם הסגנון שלה נוטעת בי גאווה גדולה, מעלה בי חיוך ענק וגם מאתגרת אותי לחנוך לדרכה.
תודה על בעלי. אין איזון טוב יותר מזה אשר בחרת עבורי, שבחרתי עבורי במו בררנותי.
תודה על המשפחה שלו, שהיא גם המשפחה שלי עכשיו. נבחרת חלומות. קשה לתאר כמה אני אסירת תודה עליהם. אחד אחד, עם הסגנון שלו. לב פתוח ורחב שאין לתאר. תודה.
תודה ששמרת על חמותי. היא ממש היתה זקוקה לך השנה. תודה ששמרת עליה. תודה.
תודה על ההורים שלי, המלאכים שמלווים אותי כל יום, בדאגה האופיינית רק למביני עניין (יקרfamily מזדהים?)
תודה שאתה מפגיש אותי עם אנשים שמרימים אותי ומזכירים לי מי אני, כשאני שוכחת.
תודה שאתה שומר על החברים שלי ושומר שהם ישמרו על החברות. ארוכת השנים. שעומדת בנזקי הזמן והעידן.
תודה על הדרך שאני עוברת. תודה על הלמידה.
מה הייתי עושה בלי ללמוד יום יום, שעה שעה, ואתה הרי יודע כמה אני אוהבת ללמוד. ללמוד ולגדול. להתפכח.
תודה על התובנות.
תודה שעצרת אותי ברגע הנכון. שגרמת לי לחשב מסלול מחדש ולהבין שהדרך חשובה לא פחות מההישג. ואתה מכיר כמה אני בחורה הישגית.
אתה מכיר. אתה בראת. אז תודה.
אני אוהבת את מה שבראת, לא תמיד מראה לך את זה, אבל אוהבת.
תודה על הגיוון שבחיי. זה אחלה דבר, הגיוון הוא כמו דלק. מדליק ומניע. Connecting the dots.
תודה על המוזיקה שאני אוהבת. היא מהממת. היא מרוממת את הנפש. איך הגענו לזה, תגיד לי, שיש לנו כזו מוזיקה נפלאה בעולם?
תודה על המראות. יש עמים שלמים שהמראות שהם רואים קשים מנשוא. תודה שאתה לא מעביר אותי בניסיונות כאלה כי אני פשוט לא אעמוד בזה. תודה שאני לא שם.
תודה על דור העתיד. של כולם. הוא כזה מתוחכם וזה מדהים. קוף או לא קוף, מה זה משנה. אנחנו יפים כמו שאנחנו והילדים שלנו יפים עוד יותר.
וזה מה שחשוב!
אנחנו לא תמיד יודעים להוקיר תודה...
ואני ממש מרגישה שאני חייבת לך.
תודה. ענקית. לא סתם תודה.
בטוחה שעוד יהיה לי הרבה על מה להודות לך.
אבל בינתיים, פשוט היה לי חשוב שתשמע.
אלוהים שלי.
רציתי שתדע - תודה!

מצב כפית - פרק ב

לאחר הפרק הראשון על מצב כפית, מצאתי את עצמי:
א. נזכרת במצבי כפית שנשכחו.
ב. מקבלת תזכורות מחברים על מצבי כפית נבחרים שלא הזכרתי.
ג. נדהמת מכמה החיים מספיקים לייצר מצבי כפית נוספים ובלתי נשכחים.
ולכן בברכת njoy - מצב כפית פרק ב:

מצב כפית, זה להיות עם מודעות מוגברת לענייני ביטחון מידע ועם מודעות הרבה פחות מוגברת למציאות, כך שבצאתי נמהרת לדיון, טרחתי לנעול את החדר כאשר הקולגה היקרה שלי - שותפתי לחדר - עודנה נמצאת בו, עובדת על ענייניה.
רק קולות המצוקה שלה קוראים לי: רחלי, רחלי... החזירו אותי למציאות הקשה, הקורעת.
מצחוק.
מצב כפית, זה לא להצליח להתאפק ולהיקרע מצחוק (שוב) תחת אפה של מורה רצינית במיוחד, אחרי שחברה שרה לה בחינניות את השיר הידוע, אבל עם טוויסט מפתיע: למה לי לקחת ללב? המורה סתומהההה... (זו באמת בדיחה פרטית, אם אתם לא צוחקים, אתם בחברה טובה; אם אתם כן צוחקים, או אפילו מחייכים, אתם בחברה טובה הרבה יותר ;-)).
מצב כפית זה לרדת לאילת לקורס צלילה עם חברה חצי עיוורת ולחצות איתה את הכביש (כן, כביש, ציביליזציה, אנשים נורמטיבים חולפים תוך כדי) עם משקפת וסנפירים במקום עם משקפיים
(מי מסתובב עם משקפיים כשיש עדשות ואיפה אפשר לשים את העדשות כשבעצם צריכים משקפת עם מספר מתקדם ואיך נשים את הסנפירים בלי המשקפת...).
And last but not least
מצב כפית זה לשיר במלוא גרון עם מברשת צבע ביד באמצע פרויקט לשיפור חזות היחידה ולקלוט שאם הייתי עושה זאת שלוש דקות מאוחר יותר, זה יכל להיות מאוד, אבל מ-א-ו-ד (!!!) מביך.
 Until next time, כן ירבו מצבי כפית ;-)

חצאית מתנופפת

בי נשבעתי.

שנים שלא הסתובבתי עם חצאית מתנופפת.

לא הסתובבתי, לא לבשתי ולא עשיתי "בדיקת תקינות".

שנים??

לפחות 20 שנה.

20 שנה?? 

25 לכל הפחות.

והשבוע זה חזר אליי בבת אחת. הוויז'ן. הפלאשבק. ראיתי אותי בבתי הקטנה.

מסתובבת.

בודקת האם חצאית שמדדה מתנופפת מספיק. וכשזו בקלילות מרחיבה יריעה - חיוך אמיתי של אושר מסגיר כי הבדיקה הושלמה בהצלחה. החצאית ראויה.

וכעת אסביר - התנועה הזו, שבודקת האם החצאית מסתובבת מספיק, זה לא תוצאה של מודלינג, פשוט כי לא היה כזה מודלינג בבית.

כבר שנים שלא לבשתי חצאית.

ודאי לא כזו שמתנופפת.

ודאי לא כזו שנבחרה באמצעות "הסיבוב המעיד" שהיא אכן חצאית ראויה.

זה לא שבדיקת התקינות הזאת לחצאיות לא היתה מנת חלקי בילדותי.

אבל בילדותי! ולא דקה אחת מאוחר מכך.

זה אפילו היה סימן היכר.

"לא שינה לך הצבע", אמי היתה מספרת, "לא הסגנון, לא הבד ממנה עשויה החצאית. איך שהיית מודדת אותה, היית מסתובבת. אם היא הייתה מתנופפת, אז היית מרוצה - ואם לא, לחצאית לא היה שום סיכוי".

בשנות בגרותי לא היו לכך לא עדים ולא עדויות מהסיבה הפשוטה שזה פשוט לא קרה.

מתבגרים. מבוכה היא דבר שמכתיב פעמים רבות את התנהגותנו, אז אנחנו כבר לא בוחרות חצאיות על פי מידת התנופפותן.

דווקא חבל שכך, כי כשאני נזכרת ברגעים ההם - זה היה כיף לא נורמלי.

ובכל זאת, מה מביא אותי לכתוב על חצאית מתנופפת??

הוויז'ן. הפלאשבק.

החיוך המתנוסס על פניה של בתי.

חיוך מדבק שמחזיר אותנו ברגע לרגע.

ובכלל, איך אפשר להסביר פעולה כמעט אוטומטית של זאטוטה בת 3, שאיך שהיא עוטה חצאית חדשה, הדבר הראשון שהיא מנסה זה להסתובב ולבדוק, עד כמה החצאית מתנופפת.

וגם היא, בלי מודלינג בכלל (?remember), עושה באותה טבעיות, את מה שכבר שנים לא עשיתי.

שנים??

20 שנה.

20 שנה??

25 לכל הפחות.

בעיני, זה כנראה אינסטינקט בסיסי פראי כזה, מהסוג שמאפיין טווס כשהוא פורס את מניפת נוצותיו.

מהסוג שמאפיין חיוך מדבק של אדם לאדם.

מהסוג שמאפיין בדיקת תקינות לחצאית מתנופפת.

שמחבר בין דמיון למציאות. 

שמחזיר ברגע לרגע.

frankly my dear, i dont give a damn

הכרתי פעם אדם
Who didnt give a damn
היה לו פאסון מכאן עד הונולולו
סקסאפיל וגבריות שכבר לא רואים היום
 and frankly
He didnt give a damn

הוא דיבר מפיו החוצה
וכל קשר בין תוכו לברו
היה מקרי בהחלט
Cause frankly my dear
He didnt give a damn

כשבחורות התגלגלו מהמדרגות בגללו
רדפו אחריו במבט נואש
כל שהיה לו לומר, כצפוי, היה
Frankly my dear
I dont give a damn

ועכשיו כבר כולן
Dont give a damn
למדו את רזי המקצוע

עורן כבר העפיל
הן למדו את הפטנט
את הגלולה בכיף שמחות הן לבלוע

ואם מישהו נועץ בהן מבט מהורהר
או מתנחמד ולו לרגע אחד

Frankly my dear

They dont give a damn

מטפסת הרים

לכל אחד יש מומחיות מיוחדת. כישרון חבוי. דחף.
הדחף שלי הוא טיפוס הרים.
אני רואה הר לא מוכר, ומיד נדלק בי הרצון העז לטפס אותו. לגלות את סלעיו.
לבחור שביל סלעי במיוחד ולטפס.
הפסגה מושכת אותי מעלה. האוויר שם הכי נקי. הנוף משם הכי קסום. האופק פתוח.
הבעיה עם טיפוס הרים היא
שכשאתה מגיע לפסגה
אתה נושם את האויר,
מחייך בסיפוק על הדרך שעשית
וחושב על הפסגה הבאה.
זה מן קטע שכזה.

האמת,
זו לא באמת בעיה.
זה ריגוש!!!
הצעדים הראשונים בטיפוס הם תמיד מהוססים, נלהבים ועם זאת צנועים.
אתה חושב למעלה. כל הזמן למעלה.
הזיכרון הטוב שלך עומד למעלה עם ידיים פרוסות וחיוך עצום גורם לך לחזור שוב ושוב על הטיפוס.
כל פעם - הר חדש. כל הר - להגיע לפסגה הנכספת.
אושר גדול.

האמת,
בטיפוס האחרון, כיסה את הפסגה ערפל כבד.
כבר לא כל כך ידעתי איך להמשיך לצעוד
ולאן.
פתאום הזמן עצר מלכת.
ולא יכולתי להמשיך.
הייתי חייבת לעצור לרגע
להקפיא את צעדי
לנסות ולהניף ידיי אולי אצליח לפזר את הערפל.
אבל הערפל היה עקשן.
והאוויר נהיה דליל.
אז עצרתי.
לראשונה עצרתי באמת. לא בכאילו, באמת.
והסתכלתי על הדרך שעשיתי עד כה.
על הסלעים אותם פיניתי בדרכי,
על השבילים אותם סללתי
וחייכתי
והערפל התפזר
אבל הפסגה כבר לא נראתה מושכת יותר
אלא הדרך
והמחשבות על ההר הבא.

האמת,
מעולם לא ניסיתי לגלות איזה עמק.
לגלות את שביליו, להבחין בפכפוך של מים או במשק כנפי פרפר בשדות ירוקים רחבים
גם מדבר מעולם לא דיבר אליי
נראה לי תמיד סתמי, רחב בלי טעם, בלי מטרה

אבל עמק
שאפשר גם בו להתוות איזה שביל
נשמע לי כמו משהו ששווה לנסות...

עד הפסגה הבאה.

אמא בת 9

מחר בערב אהיה אמא בת 9

לפני 9 שנים נולדה בכורתי

אהבת לבי

בת ראשונה שהפכה את הזוג אשוול למשפחת אשוול

לא היה מרגש מזה.

אחרי עשרים ומשהו שעות של טשטוש כבד, הגיע רגע קריטי גם של איומים.

ברגע הזה, הפנאן של אשה תחת השפעת אפידורל הפך לאיום מוחשי: "אם לא תתאמצי, היא תהיה בסכנה", הסבירה המיילדת.
אז התאמצתי והיה זה אינסטינקט לגונן עליך מפני סכנה עוד אפילו בטרם בואך לעולם.

עמית שלי.

בכורתי.

לימדת אותי כל כך הרבה בתשע שנים האלו.

לימדת אותי לאחוז בך ענוגות,

לנשום אותך קטנטונת,

לעטוף אותך 

ולחבק חיבוק של אם.

האמהות שבינינו יבינו אותי, ייתכן שגם אבות. אבל חיבוק שבא מהרחם זה משהו שלא ניתן להסבירו במילים. סביר שגם לא צריך. צריך פשוט לחוש.

לימדת אותי למה זה בסדר שהמונח היסטריה זה למעשה רחם. כל כך רעמתי על כך בתור סטודנטית צעירה, טענתי שזה שוביניסטי, שברור שגבר הגה את המונח כלעג.

וכשנולדת, הפך המונח לטבע שני. ההיסטריה באה מהרחם. והיא מובנית. אי אפשר בלעדיה. יצר הישרדותי של לביאה המחפשת לגונן על גוריה.

בכל מחיר.

לימדת אותי פאניקה מהי.

צרחות אימה כי את טובעת בבריכה בגובה של 10 סמ', כשאינך שולטת ברזי היציבות שבישיבה.

לימדת אותי שעשוע, החזרת אותי לכיף שבבניית פאזל, פתרון תשבץ, מונופול או סתם שעת איפור.

וסיפור.

ספריה לתפארת בנינו לך. אפשר להשאיל ממנה ספרים לכל ילדי ישראל. העיקר שנעשיר, שלא יחסר לך דבר. שתגדלי כנסיכה. לובשת שקית נייר.

לימדת אותי פחד מטיסה, שמא יקרה חלילה משהו ותישארי לבד.

לימדתי אותי גאווה אמיתית מהי, לא על הישגיי - כי אם עליך (ולא, לא טעיתי לשונית - עיקר גאוותי הוא - עליך!)

לימדת אותי אהבה שאינה תלויה בדבר, שתמיד חשבתי שהיא מנת חלקי, מתנה שקיבלתי באופיי וכשהגעת - הועצמה ללא גבול.

לימדת אותי געגוע מהו - למבטך, לחיוכייך, אפילו לתלונותייך האופייניות. געגוע גם אחרי יום עבודה ארוך. גם במהלכו.

הפכת אותי לאמא.

נתת לי את הזכות הגדולה ביותר.

אני אוהבת אותך ילדה יקרה שלי.

אני מודה לך שגידלת אותי כאמא.

מבטיחה להיות לך כמגדלור, כמצפן 

ובעיקר - אמא.

אלו לא סוכריות ג'לי

אלו לא סוכריות ג'לי.
בכך, במשפט זה ממש, מגולמת תמצית התזה שלי.
כשאחד הערכים המהותיים בבסיס דמותו של אדם הוא דיוק, ואחד הערכים המהותיים בבסיסו של אדם אחר הוא היכולת המידית להכליל ולראות אלמנטים בקונטקס רחב (ג'לי, גומי, who cares כל עוד זה טעים) - הקונפליקט הוא רק עניין של זמן.
וכשאחד ההגיונות המנחים של אדם הוא לראות בקונפליקט ברכה, ואחד ההגיונות המנחים של האחר הוא להוביל לפתרונו של קונפליקט, כל קונפליקט באשר הוא - הרי שהאינטראקציה בין השניים תהיה מרתקת, מורכבת ובעיקר מושא ראוי למחקר שלי.
אני כבר מחכה בשקיקה לכתוב אותו. להעמיק בו.
לתת את הכלים לאבחון "צדדים לקונפליקט" באופן שיאפשר את הבנת מקורותיו ופתרונותיו האפשריים במודל מתקדם בקרב מביני עניין.
אאאאאאחחחחחח fuck it
חלומות נועדו להגשימם.
גם באנגלית.
גם בשכר אומנים.
גם בלי רכב צמוד ודרגות על הכתף.
או עם.
או... כל אלטרנטיבה שהיא.
The road not taken will be taken
חלומות נועדו להגשימם!