בי נשבעתי.
שנים שלא הסתובבתי עם חצאית מתנופפת.
לא הסתובבתי, לא לבשתי ולא עשיתי "בדיקת תקינות".
שנים??
לפחות 20 שנה.
20 שנה??
25 לכל הפחות.
והשבוע זה חזר אליי בבת אחת. הוויז'ן. הפלאשבק. ראיתי אותי בבתי הקטנה.
מסתובבת.
בודקת האם חצאית שמדדה מתנופפת מספיק. וכשזו בקלילות מרחיבה יריעה - חיוך אמיתי של אושר מסגיר כי הבדיקה הושלמה בהצלחה. החצאית ראויה.
וכעת אסביר - התנועה הזו, שבודקת האם החצאית מסתובבת מספיק, זה לא תוצאה של מודלינג, פשוט כי לא היה כזה מודלינג בבית.
כבר שנים שלא לבשתי חצאית.
ודאי לא כזו שמתנופפת.
ודאי לא כזו שנבחרה באמצעות "הסיבוב המעיד" שהיא אכן חצאית ראויה.
זה לא שבדיקת התקינות הזאת לחצאיות לא היתה מנת חלקי בילדותי.
אבל בילדותי! ולא דקה אחת מאוחר מכך.
זה אפילו היה סימן היכר.
"לא שינה לך הצבע", אמי היתה מספרת, "לא הסגנון, לא הבד ממנה עשויה החצאית. איך שהיית מודדת אותה, היית מסתובבת. אם היא הייתה מתנופפת, אז היית מרוצה - ואם לא, לחצאית לא היה שום סיכוי".
בשנות בגרותי לא היו לכך לא עדים ולא עדויות מהסיבה הפשוטה שזה פשוט לא קרה.
מתבגרים. מבוכה היא דבר שמכתיב פעמים רבות את התנהגותנו, אז אנחנו כבר לא בוחרות חצאיות על פי מידת התנופפותן.
דווקא חבל שכך, כי כשאני נזכרת ברגעים ההם - זה היה כיף לא נורמלי.
ובכל זאת, מה מביא אותי לכתוב על חצאית מתנופפת??
הוויז'ן. הפלאשבק.
החיוך המתנוסס על פניה של בתי.
חיוך מדבק שמחזיר אותנו ברגע לרגע.
ובכלל, איך אפשר להסביר פעולה כמעט אוטומטית של זאטוטה בת 3, שאיך שהיא עוטה חצאית חדשה, הדבר הראשון שהיא מנסה זה להסתובב ולבדוק, עד כמה החצאית מתנופפת.
וגם היא, בלי מודלינג בכלל (?remember), עושה באותה טבעיות, את מה שכבר שנים לא עשיתי.
שנים??
20 שנה.
20 שנה??
25 לכל הפחות.
בעיני, זה כנראה אינסטינקט בסיסי פראי כזה, מהסוג שמאפיין טווס כשהוא פורס את מניפת נוצותיו.
מהסוג שמאפיין חיוך מדבק של אדם לאדם.
מהסוג שמאפיין בדיקת תקינות לחצאית מתנופפת.
שמחבר בין דמיון למציאות.
שמחזיר ברגע לרגע.
